היום ישבתי בגג, בשמש, וקראתי קצת

שמעתי זמזום, וכשהרמתי את העיניים מהספר ראיתי דבורה מנשקת את הפרחים.

בדרך כלל כשאני רואה דבורה אני מתרחקת מיד,

אבל משום מה היא נראתה לי לא מאיימת.

היא עברה מפרח לפרח, נתחתה עליו לכמה שניות, ועברה לפרח הבא.

חשבתי שזה ממש  צהריים מושלמים ביום שבת אביבי. על כיסא נוח, עם ספר בשמש, דבורה מתעופפת בין הפרחים ברקע.

איזה כיף לה, מתעופפת לה בין הפרחים בשמש הנעימה, שותה צוף מתוק.

ואז חשבתי, שהיא בעצם עובדת.

בזמן שאני נחה לי בשמש, היא עפה לה מפרח לפרח, ועובדת. היא לא סתם שותה מיץ.

ואז הגיעה עוד דבורה, וחשבתי שזה מוגזם. התרחקתי קצת ונתתי להן לעבוד בשקט.

שיהיה לילה טוב ואביב קסום

חוץ מזה

היה ערב נפלא. יש מצב שאני מאוהבת

אבל אין לה בכלל על מה.

זה לא שאני מאוהבת בו וחותכת ורידים אחרי כל פעם שלא קורה כלום (אם כבר, זה יותר מתאים לה...).

אז נכון שאני קצת עצובה שלא היה כלום, וקצת כועסת עליו, כי הוא לא היה הכי בסדר (לא אלי, אל הפוסטמה).

אבל אני יותר שמחה מעצובה. כי אני יודעת שהוא רצה, וברור שזה משמח לדעת שיש מישהו שרוצה אותך.

אחת התגובות לפוסט הקודם הייתה "נשיקה ראשונה בגיל 17?".

אז כן. ולא סתם, אפילו 17 וחצי. ואפילו עדיין לא הייתה.

מה לעשות? ככה יצא. אז זה לא משמח אותי, אבל יש דברים יותר גרועים בחיים (ילדים מוכים, מלחמות וכאלה).

אני פשוט מוגבלת מבחינה חברתית. ביישנית מדי. פחדנית מדי.

וכרגע זה המצב, ואני אפילו די מסתדרת איתו בזמן האחרון.

ואם כבר לדאוג לי, אז בקשר לצבא.

כי כל פעם שאני מדברת איתם או מקבלת מהם מכתב, או אפילו סתם חושבת עליהם, אני כמעט בוכה. ולפעמים אני ממש בוכה. ומרגישה רע אחר כך איזה יום. או יומיים. ואם זה לפני מחזור, אז זה בכלל נורא. ואני מתחילה לחשוב על למות, או להתאבד, או סתם להעלם.

אם זה ימשיך ככה אני עוד אצא על קב"ן.

יש עוד שנה ואני כבר כמעט מתאבדת. מעניין מה יהיה כשזה יהיה ממש קרוב....

מחר בגרות מספרות.

כבר יומיים אני כל היום מול המחשב. רוב הסיכומים שלי מהאינטרנט, ובהפסקות אני בישרא או משחקת משחקים דביליים במחשב, שלא דורשים יותר מדי מחשבה.

ברוב זמני הפנוי אני קוראת אותה. זה פחות או יותר עבודה במשרה מלאה, כי היא כותבת כבר שנתיים וחצי וזה המון להספיק. אבל אני ממש נהנית, ולפעמים יש שם דברים שמרגישים כאילו הוציאו לי אותם מהראש, רק שלי אין את הכישרון לכתוב אותם ככה. 

אני אוהבת מדי פעם למצוא בלוגים שאני ממש אוהבת ולקרוא אותם מהתחלה ועד היום, כולל תגובות והכל. אני לא אוהבת להתחיל לקרוא בלוג פתאום ככה מהאמצע.

בקיצור, אחרי יומיים שאני כל היום מול המחשב- מתפוצץ לי הראש.

ומה אני עושה בקשר לזה?

יושבת מול המחשב וכותבת פוסט. גאונה....

וכבר מתחילים להרגיש את הסוף. מחר ספרות, שבוע הבא מתכונת באזרחות, שבוע אחרי בגרויות בפיזיקה ואזרחות ואז נשף סיום ומסיבת סיום של הכיתה וזהו. נגמר. אני לא אראה אותו יותר.

וגם לא את שאר האנשים חוץ מאביבה ורורי, ואולי עוד כמה מהאנשים שברשימה פה בצד. את כל השאר אין סיכוי שאני אראה.

אז, טלנובלה (ע"ר).

הם הרגו את אפרת!!

אמרו שמישהו ימות, חשבתי נפתלי או גילת אנקורי.

כל כך רציתי להיפטר מהם. הם מעצבנים אותי.

ובסוף, הם הורגים את אפרת. היא הייתה כזאת חביבה.

וזה אומר שעכשיו שוב נראה את רננה בדיכאון. אחר כל הדיכאון שלה במיכאלה, וגם בטלנובלה (ע"ר) לא היה לה חסר. הם פשוט לא יודעים מה לעשות איתה, אז הם נותנים לה לבכות כל הזמן. והמון.

ואתמול ראיתי מחול הפיגיונות.

סרט יפה. ממש נהניתי.

לא רציתי לראות, כי לא חשבתי שיהיה יפה, אבל התחלתי לראות והיה ממש כיף.

זה סרט כזה מוזר. כל הסרט אני ודודה שלי לא הפסקנו לצחוק על מה שקרה שם. הכל כל כך הזוי.

אבל הכל גם מאוד יפה. וסינית זאת שפה מצחיקה. ממש ממש.

וזהו. כדאי שאני אלך לי לישון, מחר בגרות.

בבוקר הייתה מתכונת בפיזיקה.

היה לא משהו, אבל יותר טוב ממה שחשבתי שיהיה.

אחרי צהריים התקשרתי אליו לשאול איך היה לו.

חשבתי שהפעם לא למדנו בכלל ביחד ושכמעט לא ראיתי אותו במשך היום אז זה תירוץ מספיק טוב.

התלבטתי קצת ובסוף התקשרתי.

דיברנו בערך חצי שעה, והיה ממש נחמד.

נזכרנו בל"ג בעומר שעבר, שהוא היה אצלי וראינו קיל ביל. אני בחיים לא הייתי מעלה את זה בעצמי, וממש שמחתי שהוא העלה את זה.

הוא קיבל את התוצאות של הפסיכומטרי. 717. גאון.

היה לי כיף לדבר איתו.

אבא ואמא הלכו למדורה. "ביער של מוייש". יש להם חבר מוייש, וכל פעם שאומרים היער של מוייש שאני מבינה שהוא גר קרוב ליער. אז לא. זה היער של מוייש. היום אבא אמר לי שהוא אחראי עליו. הוא יערן.

מצחיק. להורים שלי יש חבר יערן.

עכשיו חזרתי ממדורה.

הלכתי עם רורי. הרוב היו אנשים מהכיתה שלי, אבל כאלה שאני לא ממש בקשר איתם. אלה יותר החברים שלו. אבל הוא לא היה. הוא אמר לי שהוא לא הולך, אז ידעתי. אבל קיוויתי שבסוף הוא יתחרט ויבוא.

מה שהעציב אותי זה שהוא אמר שהוא הולך עם אנשים מהטקס. כלומר חברה שלו.

אבל היה לי נחמד.

היינו 15 בערך, וסמכתי על זה שיש את רורי ודונה ועוד שתיים חמודות מהכיתה שלי.

חוץ מזה היו עוד שלושה זוגות, כולם דביקים כאלה שאני גם לא ממש בקשר איתם. ועוד כמה אנשים.

אבל מדורה זה כיף, אז היה חביב. וחשבתי עליו קצת יחסית לזה שהיום ל"ג בעומר.

בסוף התחילה רוח היסטרית עם המון חול, ואז אני ודונה הלכנו הביתה.

הגעתי ב-3 וחצי, מסריחה מעשן וחול ומלא אבק.

התקלחתי, ועכשיו אני נקייה.

זה כיף.

רק חבל שהתיק שלי יסריח עכשיו עוד שבוע וכל יום צטרך לרחוץ אותו.

בדרך הביתה חשבתי שזה עצוב קצת שהיה לי נחמד, אבל בכל זאת המוח שלי מתעקש להעלות אותו וזה גורם לי להיות קצת עצובה.

הגיע הזמן ללכת לישון.

לילה טוב.

וחג שמח.

נ.ב. זה פוסט 200