אני מסתכלת על הבנות דודות שלי, תינוקות קטנות בנות פחות מחצי שנה.
מסתכלות על העולם ולא מבינות כלום. הכל נראה להן מוזר, בטח קצת גדול, מצחיק, לא הגיוני.
הן לא מבינות מה זה, בדרך כלל לא יודעת למה זה משמש או למה משתמשים בזה.
ואני קצת מרגישה כמוהן.
בגיל כמעט 21, אחרי גן, בית ספר, תיכון וצבא. אני מרגישה כאילו אני לא מבינה כלום.
ואני לאו דווקא מדברת על משמעות החיים ודברים כאלה שפילוסופים מנסים להבין כבר מאות שנים.
אני מדברת על הדברים הטרוויאליים האלה, שלי נראים בכלל לא הגיוניים.
איך אנשים מחליטים מה לעשות בחיים שלהם?
ואלה שעושים את זה בלי החלטה מודעת, ופשוט "זורמים" עם החיים, איך הם מצליחים לשרוד את זה, להינות מזה?
איך אנשים מסוגלים להחליט מה הם הולכים ללמוד? במה הם רוצים לעבוד?
החלטות שמשפיעות על יותר מהיום ומחר, אבל גם כאלה – מאיפה הכוחות להגיע כל פעם למקום חדש? שגרה חדשה, אנשים חדשים.
איך אנשים בוחרים בן אדם שהם רוצים לחיות איתו כל החיים שלהם? אני באמת לא חושבת שפגשתי אי פעם זוג שנראו כאילו הם באמת מתאימים אחד לשני. אני לא אומרת שהם לא שמחים ומרוצים, אבל איך בן אדם מסוגל להתפשרות כזאת? להגיד לעצמו – איתו אני רוצה להיות, למרות שכל כך קשה, למרות שיש מליון ריבים ואי הסכמות?
אני פשוט מרגישה נכה מכל כך הרבה בחינות. חברתית, נפשית, אישית.
אני לא יודעת מה לעשות אם עצמי, איך לתקשר עם העולם,
איך לבחור מתוך כל המוני האפשרויות משהו שישמח אותי, שאני ארגיש שלמה ומאושרת איתו.
איך לבחור מקום שאני רוצה להיות בו.
את האנשים שאני רוצה שיהיו בו איתי.
ומי אני רוצה להיות בכל הסיפור הזה.
ואני לא מתחילה אפילו לדבר על איך עושים את זה (הדבר הזה שאולי יום יבוא ואני ארצה סוף סוף) - מבחינה כספית, מעשית, פיזית, אקדמאית.
למרות שזה פחות מדאיג אותי. אני יודעת שאם אני באמת ארצה משהו אני אצליח להגיע אליו.
מה שבאמת מפחיד אותי זה אני. החוסר חשק, הכוחות שנגמרו, השמחה שנעלמה.
בזמן האחרון אני פשוט מרגישה ריקה, שהחיים שלי ריקים. בקושי מדברת, בקושי מחייכת. עושה כל מה שצריך, אבל לא חיה באמת. עובדת, לומדת, ישנה, אוכלת. וזהו. מרגישה ריק ובדידות.
ברור לי שיש פתרון. וברור לי שיש מקום שאני אוכל להיות מאושרת בו.
אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני קמה ועושה משהו כדי להגיע אליו.
והכי קשה זה, שאני לא יודעת איפה הוא, לאן אני מכוונת....
*יש לי תנודות רציניות במצבי הרוח.
שבועיים ככה, ושבועיים ככה. אני מקווה שמתחילים שבועיים טובים יותר,
אבל זה לא ישנה את העובדה שאני לא יודעת לאן אני הולכת. וזה קשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
