"מי אתה"

"מי שואל?"

"אני"

"ומי את?"

"אני שאלתי קודם"

"לא אענה על שאלה כל כך אישית לזרה גמורה"

"ובכן...אני ילדה. לא, נערה. אישה?...אינני יודעת"

"אווו...זו בעיה"

"מעולם לא חשבתי על כך"

"לא ייתכן. לא עבר בראשך אפילו לא פעם אחת?"

"אולי כן. אך עובדה שאינני יודעת את התשובה"

"אז אולי תנסי אחרת. נגיד שילדה. ילדה רעה או טובה?"

"טובה. ברור שטובה. למרות שאתמול...ולפני שבוע...אולי לא כל כך טובה?"

"עצובה או שמחה? אגואיסטית? אטאיסטית? מרובעת או פתוחה? בתולה? בריאה? יש תקווה?"

"קצת מזה וקצת מזה. קצת מהשלישי ומהרביעי. ואולי לא. אבודה."

"ומה עם אהבה?"

"את זה אני לא מכירה"

"חבל. אומרים שזה טוב להגדרה"

"אז כנראה שבודדה"

"ילדה בודדה. נשמע עצוב, ומעט מעורר רחמים...תשני את זה. תגידי...בררנית יתר על המידה"

"לא בררנית. אולי פחדנית"

"פחד? לא מוצלח. מעורר תהיה. תנסי 'לבד מבחירה' "

 "קצת לא אמין, אה?"

"אולי, אך איך אעזור לך אם תפסלי הכל על הסף?"

"צודק. אולי זו הבעיה. ילדה בלי פשרה..בלי רצון..בלי מטרה..עצלה?

כשאני חושבת על העולם שאני חיה בו, זה מעורר בי המון פחד, יראה ואהבה והערכה, אבל גם המון פחד.

לפני כמה זמן ראיתי סרט על ג'ינגס חאן. מעין שיחזור של החיים שלו. ורואים שבט, שהבית שלו, המקום שהוא חי בו זה פשוט שטחים עצומים, הכל דשא וכמה הרים, בלי עצים אפילו, וכמה אוהלים קטנים מבד.

וכשראיתי את זה, זה עורר בי תחושה לא נעימה זאת, לא הקדשתי לה יותר מדי תשומת לב, אבל היום כשחשבתי על זה הבנתי שזה משהו בשטח הענק, הפתוח, בלי הגנה מסביב.

אני חושבת על העולם שאני חיה בו – בניינים, רחובות, הכל מרוצף, מסותת, הכל עובד על חשמל, ומחשבים שיצרו מעין עולם מקביל שלא קיים באמת.

מצד אחד זה מעורר יראה, הדבר הזה שבני האדם יצרו.

באבודים, בהתחלה כשהם הגיעו לאי זה היה מרתק לראות איך הם היו צריכים להצליח לחיות מכלום. דברים שאתה לא חושב עליהם, שמקבלים כמובן מאילו. בגדים נקיים, אוכל, פלסטרים..

ואז הם מצאו את כל הדברים האלה של המדענים שהיו פעם באי, ופתאום הכל היה להם קל יותר. יש אוכל בקופסאות, מרפאה עם תרופות, אולטרסאונד, ספרים, טלוויזיה. מקלחת נקייה.

אבל מצד שני, זה הכל מרגיש לא טבעי, כאילו לא ככה זה אמור להיות.

חשבתי על זה שהחיים בעיר נותנים לך את התחושה שזה העולם האמיתי, שבני האדם הם היצורים היחידים שיש פה.

החיות היחידות שיש סביבי זה כלבים, חתולים וציפורים (והפרות של סבא). ואני לוקחת אותן כמובן מאליו. אבל בחוץ יש גם חזירים, ופילים, ואריות, ותרנגולות ועוד מיליון חיות אחרות.

וחשבתי כמה זה טוב שיש לי את ג'ינג'ר שלי, מן תזכורת תמידית לזה שיש בעלי חיים שלא הולכים על שתיים, משחקים במחשב ומבשלים את האוכל שלהם.

כל המחשבות האלו די חסרות פואנטה, הן סתם התעוררו משום מקום אחרי קריאה באתר של אנונימוס עקב נדודי שינה, וגרמו לי להיות גאה קצת יותר בצמחונות שלי, והגדילו את הפליאה התמידית שלי על אנשים שאוכלים בשר.

ומשום מה, גם גרמו לי לבכות קצת.

אולי כדאי שאני אלך לישון.

לילה טוב

*מילי*

ושלחתי לו הודעה שאני מתגעגעת. אני לא חושבת שזה היה צעד חכם.

אולי זו סיבה נוספת לזה שקשה לי להירדם. בנוסף לזה שישנתי שעתיים בצהריים...

יש לי תחקיר ביטחוני למודיעין.

הם שאלו אותי אם יש לי אתר אינטרנט.

התלבטתי רבות אם לכתוב כן, לא או שהיה פעם.

אפילו חשבתי למחוק את בלוג.

כי אני לא מסוגלת לשקר, בטח לא לצבא, כי הם ממש שמפחידים אותי.

אז החלטתי לכתוב שכן, לקוות שהם לא יכנסו לבדוק, ולכל מקרה להשאיר להם פה את ההודעה הזאת.

צבא יקר.

הבלוג שלי הוא אישי.

אני מבטיחה שלא פרסמתי פה סודות מדינה, ולא גוללתי בפני הקוראים את מעללי בשירותי הריגול עבור סוריה.

ובכל זאת, פה נמצאות המחשבות שלי, הרגשות שלי.

וכנגזרת של הדמוקרטיה, קיימות זכות המחשבה והדעה. זכויות לא מוגבלות.

אז אתם לא אמורים לקרוא פה.

ובכל מקרה, זה לא כזה מעניין.

אז בבקשה, צאו.

יום טוב ותודה מראש