אני יודעת שזה נשמע קצת אבסורדי, כי אני רק בת 17, והילדות שלי בעצם לא ממש נגמרה (בטח שלא מנטלית), אבל החיים שלי עד היום מתחלקים לשני חלקים- עד כיתה ג' ומכיתה ג' עד עכשיו (התקופה השנייה מחולקת לתקופות קטנות, אבל הן כוללת בערך אותו מקום ואותם אנשים, וזה לא חשוב עכשיו).
בסוף כיתה ב' עברתי דירה לאיפה שאני גרה עכשיו.
עד אז גרתי ברחוב קרניצי ברמת גן.
כשהייתי ביסודי מאוד התגעגעתי לבצפר הקודם, לבית ולאנשים. אז האנשים היו חברים של מהגן. בבצפר החדש הגעתי לכיתה שהייתה כבר די מגובשת ועד כיתה ח' לא ממש מצאת את המקום שלי שם והחלפתי חברות טובות כל שנה שנתיים.
בכיתה ח' גיליתי שהכיתה שלי ב-א' ב' הייתה כיתה חצי טיפולית או משהו כזה (כלומר חצי ילדים מופרעים וכאלה וחצי נורמלי. אני מעדיפה לחשוב שאני בחלק הנורמלי).
אז כמובן שזה עשה לי יותר קל, וגרם לי לחשוב שאולי עדיף שעברתי בצפר, אבל נוסטלגיה, כמו תמיד, תמיד מייפה את הדברים.
יש לי המון זיכרונות מתחילת הילדות. אולי אפילו יותר מאשר אלה שיש לי מהבצפר השני, בטח יחסית לעובדה שלאנשים אין כל כך הרבה זיכרונות מגיל 3 או אפילו 5 (ואני בגיל 7 כבר עברתי משם).
הבית היה בית נמוך, שתי קומות וקומת קרקע.
בקומת קרקע גרו אנשים בשכירות שאני לא זוכרת, ואף פעם לא היה לי קשר אליהם, נראה לי שהם היו מתחלפים כל כמה זמן.
אנחנו גרנו בקומה ראשונה. חדר של אמא ואבא, חדר שלי ושל אחותי, סלון, מטבח קטן, שירותים ואמבטיה, ומרפסת קטנה (חצי חדר). מהחדר שלי ושל אחותי הייתה מרפסת קטנה מאוד, שהייתה מאוד נמוכה.
בשאר הדירות גרו זוג זקן, שהיו קצת כמו סבא וסבתא בשבילי, הייתי עולה אליהם לפעמים והיא הייתה מכינה לי לימונדה. כשהייתי בכיתה א', או ב', האישה מתה. עד היום יש לי בחדר תמונה שלי איתה.
מולם גרו הבת שלהם ובעלה, שאחרי שעברנו מכרנו להם את הדירה שלנו, וכל הבית היה שלהם ואז הם בנו עוד שתי קומות ושיפצו הכל ועכשיו הוא ורוד ומכוער.
בדירה מולנו גרו שתי הבנות שלהם, שהיו בנות 20+, ובתור ילדה מאוד אהבתי אותן. גם הייתי בחתונות של שתיהן, באחת מהן הייתי נערת פרחים.
בכיתה א' מצאתי חתולה עם גורים מתחת לבניין. הייתי מאכילה אותה והיא הייתה מרשה לי ולחברים שלי להחזיק את הגורים. קראנו לה, אני, החברה הכי טובה שלי וחבר שלנו, מיצי. היא הייתה לבנה עם כתמים חומים וחלק בצבע מעין זהב.
ליד הבית היה טלפון ציבורי.
הבית שלי היה בתחילת עלייה שהובילה לגן אברהם, גינה שבנוייה בעלייה, היו בה שני אזורים עם מתקנים, אחד ישן ואחד חדש. בסוף העלייה היה הבית ספר שלי, בן גוריון.
בכניסה לבצפר היו אופניים עקומות, שהיו של תלמיד שנהרג כשהוא נסע בהם.
בחצר היה מגדל מים.
ליד השער היה עץ תות, בדרך כלל אני הייתי מטפסת וקוטפת לכולם.
פעם היה בחצר של הבצפר גן, שאני הייתי בו כשהייתי יותר קטנה.
בכיתה א' הייתי במועדונית.
בחצר היה את האולם ספורט, ומאחורי היה החדר מוזיקה.
בקומה השנייה, ליד הכיתה שלי היה חדר טלוויזיה.
בקומה הראשונה הייתה כיתה שהיה לי בה חוג אוריגמי.
ליד השער האחורי, איפה שפעם היה הגן, היה מגרש שהיינו עושים בו מדורות בל"ג בעומר.
ליד הבית ספר הייתה אנדרטה לזכר אנשים שאני לא זוכרת מי הם, והיינו הולכים לשם בימי זיכרון.
מולה יש את הספסל של ביאליק, שהוא היה יושב עליו וכותב שירים, או מקבל השראה או משהו (אני, כמובן, אף פעם לא ראיתי אותו יושב שם, אבל ככה תמיד סיפרו לנו).
מאז שעברנו המקום מציף את החלומות שלי, בעיקר העלייה.
שם היא לא נראית כמו בזיכרונות, אבל יש לה שתי צורות קבועות בהן היא מופיעה, אחת יותר דומה למציאות מהשניה, שלה אין ממש קשר למה שאני זוכרת.
אבל בחלומות אני יודעת שאני שם.
המון דברים קורים שם. לפעמים קשורים לאנשים מאז, לפעמים לאנשים מהיום, לפעמים לאנשים מהיסודי.
לפעמים החלומות מתרחשים ביסודי הישן אבל הדמויות מהחדש, לפעמים המקום הוא היסודי החדש, והאנשים הם מהחדש.
לפני שבוע בערך חלמתי על מקום שידעתי שהוא שם, אבל אני לא בדיוק זוכרת אותו. מעין אמפי תיאטרון כזה, באזור של האנדרטה.
הרבה זמן אמא מבטיחה לי שנלך להסתובב שם.
אתמול בשיעור נהיגה עברתי ליד הבית ספר.
היום נסענו אמא, אני, דודה שלי והכלבה שלי.
הבית כמובן לא כמו שאני זוכרת אותו, כי למזלי בזיכרונות שלי הוא עוד לא ורוד ומכוער, אבל האזור שמתחת לבית לא השתנה והאזור שמאחורי הביתה, מה שהיה מתחת למרפסת של החדר שלי, אותו דבר.
הטלפון הציבורי נעלם, אבל אמא מאשרת את הזיכרון שלי ושואלת אותי אם אני זוכרת שהיה פה טלפון. אני מתלהבת שזכרתי נכון ולא דמיינתי את זה.
התחלנו לעלות בעלייה.
מסתבר שהיא מתפצלת לשניים. לא זכרתי את זה.
הגענו לאזור של המתקנים. יש רק אחד, איפה שהיו המתקנים הישנים. את החדשים יותר הורידו.
אפשר לצאת משם לרחוב שחברה טובה שלי גרה בו פעם.
המקום מקסים, אבל מוזנח.
הצמחים הרוסים, אין גדרות.
העלייה מתפצלת, מדרגות מובילות לכל כיוון.
אבל זה פחות או יותר מה שזכרתי. רק אם יותר פרטים.
הגענו לבצפר. הוא נעול, אבל הסתובבנו מבחוץ. כלום לא השתנה. פה כבר הייתי מאז כמה פעמים. העץ תותים נעלם. ספסל לזכר מישהו שהיה בחצר נעלם גם הוא. אבל חוץ מזה אותו דבר.
האנדרטה כמו שזכרתי אותה.
מאחוריה יש מדרגות גדולות, כנראה זה מה שהיה לי בחלום. יש שם מבנה גדול שלא זכרתי שהוא קיים.
הספסל של ביאליק כמו שזכרתי אותו, רק נראה כאילו הזיזו אותו. גם אמא אומרת ככה. זכרנו אותו קצת יותר בצד. אבל כנראה ששם הוא היה תמיד.
אנחנו יורדות לגינה מכיוון אחר.
את זה אני בכלל לא זוכרת. עוד אזור גדול של הגינה, מאוד יפה, שאני לא זוכרת שהיה קיים. יש שם גשר קטן, מאוד חמוד.
מבנה קטנטן, עם שער יפה, שאין בו כלום.
ליד יש אמפי תיאטרון. חשבתי שאני זוכרת אותו. אנחנו נכנסות, ואני לא זוכרת שאי פעם הייתי שם. אמא אומרת שזה יכול להיות, כי הרבה שנים שאין שם כלום. כשאבא היה ילד היו מקרינים שם סרטים. אפשר לראות את הקופות הסגורות, קטנות וישנות.
האמפי מאוד יפה, אבל מאוד מוזנח. מלא רהיטים הרוסים, עלים יבשים. מבחוץ מלא גרפיטי שמכער אותו.
הגשם מתחזק, ואנחנו נצמדות למטריות וממהרות לאוטו. הכלבה שלי מתלהבת מהגשם.
אני מחייכת.
מוצפת זיכרונות.
דברים שזכרתי, וכאלה שלא. כאלה שנזכרתי בהם היום, וכאלה שאני עדיין לא זוכרת שהיו.
הילדות שלי.
זיכרונות שילוו אותי תמיד.
ועוד המון, על הפעם שהייתי אצל חברה רוסייה שלי והיה עץ של חג המולד, על החברות, על ריבים איתן, על החברה הכי טובה שלי שהייתה לה תאונה בכיתה א' (או ב') ושברה רגל ואת הלסת, על הבית שלה, ושל החברות שאחרות שלי, על הגן הראשון, והשני, והשלישי, והרביעי. על רינה וריבה, שהיו שתיהן ביחד המחנכות של הכיתה שלי ב-א' ב'. על החתולה, והשכנים, ופופו, שהיה החתול של אחותי, עד שהא ברח, ומאז היא שונאת חתולים. על פורים, שכל כך שנאתי בגלל הליצנים והמפלצות. ועל כל כך הרבה דברים אחרים.
וזה רק על 7 שנים. יש עוד את אלא שבאו אחריהן. ועוד 10, 20 , 30, 40 שנה יהיו עוד הרבה, שאני לא יודעת איפה יהיה להם מקום, כי הדיסק יתפוצץ בסוף.
והיה יפה וקסום ומרגש, לראות את כל מה שהיה לי בראש ככה, מול העיניים, במציאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
