סתם ככה, בלי קשר לכלום.

אני התחלתי ושיתפתי פעולה עם עצמי אז היא המשיכה עוד קצת.

אני: "אי אפשר להרוויח מלהיות סופר, מספר בשנה"

עצמי: "אלא אם כן אתה ג'יי קיי רולינג"

אני: "נכון. או זה שכתב את התנ"ך"

עצמי: "אלוהים, אה?"

אני: "כן. משתלם להיות אלוהים"

דווקא יש לי מה לכתוב בזמן האחרון

(לא הרבה, אבל היו לי כמה דברים)

ודווקא רציתי לשבת לכתוב כמה פעמים.

אבל באמת שאין לי זמן (וכשיש לי אני ישנה. די הרבה האמת.)

גם עכשיו לא ממש יש לי זמן.

אני יושבת וכותבת, אבל אני בכלל צריכה ללכת למועדונית.

הייתי צריכה כבר לצאת לפני כמה דקות.

ואני עוד פה...

זה  מה שאני צריכה.

חופש אמיתי.

לא כזה שאני כל הזמן חושבת בו על השיעורים במתמטיקה, או המבחן בפיזיקה, או העבודה באנגלית. שאני חושבת וחושבת על כל מה שיש לי לעשות, אבל לא עושה כלום, כי לא בא לי, ואין לי את הכוחות לזה.

 שיהיה קיץ (למרות שאני אוהבת גשם), ושיהיה אפשר לפתוח את כל החלונות ויהיה אור, הרבה אור.

 שיהיה זמן, ואפשר יהיה לנקות את האבק במדפים (אבל באמת, לא קצת מסביב כמו שאני עושה כבר כמה חודשים), ואת הבית מיניאטורות (שלא ניקיתי ממנו אבק כבר בערך חצי שנה).

 שאני לא אצטרך את הספרים (בערך 5 מתמטיקה+ כמה שבלמטה של הארון בגדים), ככה שכשאני אסתכל על הספרייה אני אראה את הפיות שלי במקום את כל הדפים.

 לנסוע לסבתא, לכמה ימים. למושב שאני כל כך אוהבת. לצאת החוצה מתי שאני רוצה, לדשא. לשחק עם הילדים החמודים שלי שאני רואה עכשיו פעם בשבועיים שלושה ומתגעגעת. לנסוע באופניים סתם כי בא פתאום, ולא לעשות כלום (כלים, לרדת עם ג'ינג'ר).

 לנסוע לאנגליה, לטייל ולראות את כל הנופים שאני כמעט בוכה (מקנאה, בעיקר) כשאני רואה אותם ב-BBC.

 לנסוע לצפון (העדפה לראש פינה, היא בדרך כלל משמחת אותי).

 מסג', כי הגב שלי כואב.

 שיהיה לי מישהו לנסוע איתו (למרות שלאנגליה דווקא הייתי רוצה לנסוע עם אמא). 

 ומישהו שיעשה לי מסג' (או לפחות שייקח אותי לאיזה ספא או משהו).

חופש.

שייגמר הבצפר.

אפילו שביתה יכולה לעזור (אמנם לא למצב הנפשי, אבל לחדר שלי היא בטח לא תזיק...)

אני הולכת לישון (לישון, כמה  שזה כיף. פעם לא אהבתי לישון.)

לילה טוב.

היה לי היום טסט (ראשון, אחרי כמעט 50 שיעורים...).

כנראה שלא עברתי. כאילו, בטוח, אבל המורה שלי אופטימי, אז נגיד שכנראה.

מאתמול בערב אני רועדת וכואבת לי הבטן.

בטסט הייתי מאוד לחוצה.

המורה שלי הימר שגם אני וגם השני שהיה איתי נעבור (טסט שני שלו).

כנראה ששנינו לא.

האינסטינקטים שלו לא משו....

דווקא הטסטר היה די נחמד, לא מפחיד.

אבל הייתי לחוצה מאוד, אז כנראה שזה לא עזר.

כל הבוקר ישבתי על המחשב, קראתי בלוגים שאני אוהבת בניסיון להירגע (את הבלוג של שולה, אחרי כמה חודשים שלא היה לי זמן לקרוא). זה קצת עזר, לא מספיק.

בכלליות אני במצב נפשי די חרא.

לא לעבור טסט בטח לא תורם.

כבר כמה ימים שאני די בדיכאון, כועסת על כולם ואין לי כוח לכלום.

זה קשור לבצפר (שיגמר כבר, שיגמר!! אני לא יכולה לסבול את זה יותר).

לאביבה, שבזמן האחרון מתעלמת מקיומי כמעט לגמרי (כמובן שהיא עסוקה וכאלה, ואני מבינה אותה ובהתחלה לא הרשיתי לעצמי לכעוס עליה, אבל נמאס לי ואני כועסת ולא אכפת לי!),

לזה שאין לי חבר (בל"ג בעומר חשבתי שאולי יהיה משהו עם מישהו, ואז לא היה והיום פתאום חשבתי עליו והתגעגעתי, למרות שהוא בכיתה שלי ואני בעיקרון רואה אותו כל יום, אבל לא דיברתי איתו כבר כמה חודשים (בוקר טוב וכאלה לא נחשב) והוא נהיה מגעיל בזמן האחרון (לא רק אלי, בכלליות)).

ולעובדה שהייתי אמורה ללכת ביום חמישי לרופא בצבא והיום שלחו לי מכתב שאני לא צריכה לבוא, (הייתה לי תקווה שאולי הם ישחררו אותי, למרות שניסיתי לא לקוות כדי לא להתאכזב).

ביום שישי הייתה יומולדת לאביבה.

מאוד לא רציתי ללכת, ואם זאת לא הייתה יומולדת שלה לא הייתי באה (למרות שבמילא אני כועסת עליה, אבל היא עדיין החברה הכי טובה שלי...).

היא ראתה שלא ממש בא (בדרך כלל אני מסתירה דברים כאלה די טוב, אבל הפעם הרגשתי יותר מדי מגעיל וגם כאב לי הראש ולא הצלחתי, אז לא היה קשה לפספס את זה), ואמרה לי שאני לא חייבת לבוא.

בסוף היה נחמד. לא כיף, אבל לא סבלתי ואפילו קצת נהניתי.

היה נוח (פוף זה כיף) ושתיתי מרגריטה תות (היה טעים).

אתמול התעלמתי מהעובדה שהיו לי מלא שיעורים (ועדיין יש) ולא עשיתי כלום, וכל היום ישבתי עם אמאבא וחברה של אמא מסיני שהייתה פה בימים האחרונים.

והיום בכיתי ממש קצת.

מסתבר שיש שירים שיכולים להרגיע אותי (הכמה שירים שיש לי במחשב, רשימה קצרה ומוזרה, אבל אני אוהבת אותם).

יום טוב, ובהצלחה לי בטסט הבא שיבוא עוד שבועיים שלושה

מילי.