נזכרתי במשהו והרגשתי רצון עז לשתף.

פעם היו בערוץ 6 את כל התוכניות של המשחקים שמשחקים מהם מהבית כמו הוגו וטוש-טוש (האמת שטוש טוש לא היה בערוץ שש למיטב זיכרוני, אבל לא משנה) .

אנשים בגילי, שגדלו על ערוץ שש בשנים הראשונות שלו אמורים להיזכר ולחוש גל נוסטלגיה מכה בהם.

ואם הם לא רוצים שאני אנפץ להם את כל הילדות הם מוזמנים לברוח כבר עכשיו.

בכל מקרה מהמה סיפרה לפני כמה זמן שהיא השתתפה פעם בטוש טוש.

ומה מסתבר? ששיקרו לנו בפנים כל הזמן.

השחקנים לא משחקים דרך הטלפון, מהבית, כמו שסיפרו לנו.

לא לא. הם משחקים מחדר ליד האולפן.

הם יושבים מול מחשב ומשחקים.

ואם אתם זוכרים, מי שמנצח בא לאולפן לאסוף את הפרס.

אז מסתבר שזה לא קשה כמו שחשבתם (אני אמנם לא זוכרת שחשבתי על זה ככה, אבל מהמה אמרה שלפני שהיא הלכה לשם היא תמיד תהתה איך הם פתאום מגיעים לאולפן בצוהריים באמצע השבוע, מי מביא אותם בדיוק? הפיליפינית?).

היא אמרה שהיא גם תמיד תהתה איך מתקשרים, כי בסוף אף פעם לא הופיע מספר טלפון. גם את זה אני לא זוכרת. כנראה הדחקתי.

השחקנים היו היא, אחותה ועוד שלושה ילדים ממשפחה אחרת, ובגלל שלהם היה את המשחק בבית והם שיחקו לפני הם ניצחו.

בכל מקרה, ככה זה היה בטוש טוש. כנראה שגם בהוגו. אלוהים יודע באיזה עוד משחקים (האם גם אילי ולילי היה שקר אחד גדול?)

אני עדיין בהלם, ורורי כעסה עלי כשסיפרתי לה שהרסתי לה את החיים.

בכל מקרה, ערוץ הילדים עבר דרך ארוכה.

המנחים מתחלפים בקצב פסיכי, אפילו עודד מנשה עזב (ועכשיו יש כל הזמן בVOD פרסומת לאיזו קלטת ילדים ישנה שלו עם פיץ' העכבר או משהו, לא זכור לי שאי פעם שמעתי על זה, אבל זה נראה מזעזע). כל התוכניות האמריקאיות שגדלתי עליהן נעלמו (צער גידול בנות, אבא חורג אמא חורגת, הנסיך המדליק, נישואים פלוס ועוד, ועוד, ועוד...) ונשאר רק אריזה משפחתית מדי פעם. במקום זה הכל מלא ביפנים שמדברים עברית.

וזה בעיקר נראה כאילו הערוץ מבוסס על להשפיל את המנחים והילדים.

בדקות שאני רואה לפני השמינייה (מודה, עוד שבועיים וחצי מתגייסת, ולמרות שהעונה החדשה הרבה פחות טובה, אני מכורה) אני מזדעזעת.

לפני כמה ימים תאומים, בן ובת בני 8 או משהו, היו צריכים להכניס את היד לאקווריום מלא ג'וקים כדי להוציא מטבע ולזכות במשחק של קודקוד, שנשמע משעמם בהחלט וסביר להניח שהם אף פעם לא ישחקו בו. כמו שרורי אמרה- מה קרה ללהוציא סוכריה מקערה של קמח?

אני לא רוצה לדעת מה המשימות של ששטוס, שפעם היו חביבות לבלתי מזיקות והיום בטח לקוחות מאפקט הפחד.  

והמנחים זה בכלל עצוב. זכורה לי לרעה פעם אחת שהכריחו את עודד מנשה להסתובב מסביב לבניין עם סנפירים על הרגליים ותבנית ביצים על הראש. אז היו עושים את זה רק לו, וגם זה רק באירועים מיוחדים.

 היום זה יכול לקרות לכל אחד.

טוב, יצא פוסט הרבה יותר ארוך ממה שתכננתי. למרות שהוא הרגיש לי די קצת. לא נורא.

עד שכבר בא לי לכתוב, שיהיה.

פוסט על יפן סביר להניח שכבר לא יהיה. דווקא היה כיף, אבל כבר עבר המומנטום.

ב-23 מתגייסת, אבל לא מדברים על זה.

נשאר לי עד יום חמישי להכחיש (קבעתי לי עד שבועיים לפני, לא צריך להילחץ סתם. ובלי תגובות של "זה דווקא יכול להיות כיף וזאת חוויה טובה", ממש נמאס לי מהן)

שבוע טוב

מילי