יום שישי נסענו לסבתא.
היו המון המון דברים טעימים של פורים.
היה ממש נחמד. הילדים היו חמודים כהרגלם.
נזק, שבזמן האחרון מתנהג ממש לא יפה, עשה בלגאן בבית של סבתא ולא הסכים לסדר. רבתי איתו המון, צעקתי עליו, נתתי לו סתירה (אני לא אמא שלו. אני בת דודה שלו. מותר לי.והיא לא הייתה חזקה.) ובסוף אמא שלי הכריחה אותו לסדר.
אחרי זה הייתי איתו בבית שלו והוא רצה שאני אשים לא קלטת. לא הסכמתי ואמרתי לו שלא בא לי. הוא ביקש המון זמן עד שהוא ניסה לבד והצליח. הוא ממש הלהב שהוא הצליח לבד, אז אמרתי שעכשיו הוא רואה כמה זה מעצבן שאתה מבקש משהו ולא מתייחסים אליך, וגם שאם הוא מנסה לבד הוא יכול להצליח.
אחרי זה הוא התנהג יותר יפה. ביום שבת הוא שיחק בלגו. ביקשתי ממנו שיאסוף.
הוא (אוכל במבה): "אבל אין לי כוח...."
אני: "אבל צריך לאסוף"
הוא: "אבל אני נח. אני צריך מנוחה..."
אני: "טוב, אבל אחרי הבמבה תסדר"
הוא: "וקולה"
אני: "טוב"
אז אחרי הבמבה והקולה הוא אסף. הוא יצא החוצה וחשבתי שהוא בורח מלסדר, אבל אחרי שתי דקות הוא חזר עם עוד לגו שהיה בחוץ. ככה הוא חמוד J
בערב להורים שלהם הייתה מסיבת פורים אז אני נשארתי לשמור עליהם.
קראתי את פו הדוב באנגלית (בעקבות ההרצאה).
נתתי לדור לנסות לקרוא. הוא בכיתה ו' והוא קורא ממש יפה באנגלית. אבל הוא לא מבין מילה ממש שהוא קורא...
אחרי זה נתתי לגולי. הוא בכיתה ג'. הוא יודע לקרוא!! היו מילים שהוא לא הצליח, אבל אני בכיתה ג' לא ידעתי את האותיות...
היה גריז. קיוויתי שדור יאהב את זה. והוא אהב.
גולי כל הזמן רצה להעביר, אבל דור נהנה.
אחרי זה היה רוקי, ורציתי לראות, אבל זה לא נראה לי כמו משהו שרואים עם ילד בן 12...
יום שבת חזרתי הביתה, עשיתי קצת שיעורים (עבודה באנגלית) ובערב הלכתי להצגה ב"חאן" בירושלים עם אמא, אבא, אחותי וחבר שלה.
עשיתי טעות גדולה ונהגתי.
כל הדרך הם לא הפסיקו להעיר לי. זה התחיל מחבר של אחותי שאמר שאני נצמדת לימין. לקחתי את זה לתשומת לבי, אבל כל 5 דקות מישהו אחר העיר לי, ואחרי כמה זמן הם מצאו עוד הערות. בדרך כלל אני לא נלחצת, אבל הם ממש הגזימו וכבר כמעט עצרתי את האוטו ויצאתי.
זה היה בלתי נסבל.
כשהגענו התקשרתי לאביבה והיא קצת עודדה אותי ("אחותך העירה על איך האת נוהגת? אחותך? תראו מי שמדברת...").
אז המצב רוח שהיה עד יום שבת ונשמר די יפה נעלם אט אט, ואני הייתי עצבנית. מאוד. מאז הוא עוד לא לגמרי חזר...
מההצגה עצמה נהניתי. "הקמצן" של מולייר.
המחזה עצמו לא מלהיב לדעתי, אבל הוא עשוי מקסים.
קצת נשמע כמו הקטע שכתבתי על מניין נשים, אבל פה הכל היה צנוע יותר, אבל השחקנים טובים וההפקה מצוינת.
בדרך חזרה ניסיתי להיזכר איך קוראים להצגה אחרת שהיינו בה לפני שנה בערך. שאלתי את שאר הנוכחים, שגם היו בה. אמא לא זכרה איך קוראים לה. אבא, אחותי וחבר שלה לא זכרו שהם היו בהצגה כזאת, ולא היה להם מושג על מה אני מדברת.
אחרי ההרצאה על פו הדוב המורה שלי למתמטיקה אמרה שבהרצאה הזאת, בניגוד לבדרך כלל, היא לא כתבה, ואחרי ההרצאה היא ניסתה להיזכר בחמשת האנשים שלא כתבו את תורתם והיא הצליחה לזכור רק ארבעה. אני לא זכרתי אף אחד מהם, וזאת שהייתה איתי בהרצאה זכרה רק אחד או שניים.
אולי בהצגה הבאה אנחנו צריכים לכתוב הכל, כדי שהמשפחה שלי תזכור מה שקורה אתה.
מהחמישה, דרך אגב, אני זוכרת עכשיו, אחרי שהמורה שלי אמרה, את ישו, פיתגורס ובודהה. בקשר לסוקרטס אני לא בטוחה, לחמישי קראו משהו עם פ (או ק או ס). וזה יותר ממה שזכרתי קודם.
היה שבוע נחמד ביותר, הרבה זמן לא היה לי מצר רוח טוב שנשמר לאורך כל כך הרבה זמן.
אך בין כל המצב רוח הטוב, אביבה החליטה לגרום לי להתקף לב קטן.
אני מנועה מלפרט (כאן או בכלל), הכל נגמר טוב, אבל עד שנגמר לא היה משהו.
ושוב, אביבה, אני מצטערת שהיית מלחיצה ומעצבנת. דאגתי.
ולמרות שמבחינה רוחנית, או משהו כזה, הכל היה בסדר, אני כבר שבועיים לא מפסיקה להיפצע.
זה התחיל בשיעור התעמלות ביום שני לפני שבועיים. רצתי רצתי ונפלתי ומכה ביד קיבלתי. מכה די גדולה, יש לציין. שבוע הייתי חבושה, זה היה מציק, מעצבן וכואב. סבלתי מכל רגע.
גם את הברך דפקתי מאותה נפילה, ועד עכשיו יש לי סימן סגול יפה. גם בברך השנייה יש פצע קטן.
אחרי זה, עוד שני פצעים ברגל מהגילוח (אחד שדימם די הרבה).
עוד פצע באצבע (מטריד במיוחד) מהרכיבה.
ועוד שריטה בזרת, אין לי מושג ממה.
ואתמול עשיתי בדיקת דם.
אז פה באמת נגמר הסיכום.
לא יצא משהו, כתוב די מגעיל לטעמי, אבל אלה דברים שרציתי לכתוב כדי לזכור, אז כתבתי ואני לא מכריחה אף אחד לקרוא.
יום טוב לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
