ביום שישי קמתי ב-11 (הלכתי לישון ב-5) ונסעתי עם אמא לתל אביב.

הייתי באופטיקנה (בקשר לעדשה הסוררת) והסתובבנו קצת בדיזינגוף.

לא קנינו כלום, אבל היה נחמד.

היינו בחנות של נעמה בצלאל. אף פעם לא הייתי בחנות שלה בדיזינגוף. אני כל כך אוהבת את הבגדים שלה. הייתי קונה חצי חנות, אם היה לי כסף. אבל אין לי. לא כל כך הרבה, בכל אופן. אז אני מסתפקת במכנסיים וחצאית שלה שקיבלתי באחד מהפינויי ארונות של דודה שלי.

קנינו מיץ. יש מיליוני מקומות של מיצים טבעיים כאלה בדיזגוף-קינג ג'ורג'-שינקין, אז בחרנו את הכי קרוב. בתור לפנינו הייתה אחת שקנתה מיץ סלק-תפוח-גזר. היא אמרה שזה מאוד טעים, ושהמוכר מאוד נחמד. המוכר היה דתי, בן 30 בערך, עם איזשהו פיגור קל או משהו.

הוא מכין את המיץ ואומר "תשתי, תשתי, שאני אוסיף לך עוד".

אחרינו היה מישהו שרצה מיץ גזר והתעצבן קצת כי זה לקח לו זמן כי הוא היה צריך להחזיר עודף לנו ולזאת שלפנינו. אז המוכר אמר לו ש "סבלנות זה הכי חשוב, ותשתה, אני אוסיף לך עוד" אז הוא נרגע קצת וחייך.

היינו בחנות שקוראים לה חולצות לבנות. ומוכרים בה חולצות לבנות.

אבל היו גם כמה שחורות.

החנויות כָלה התעלו על עצמן. יש חנות שהשמלות בה פשוט ענקיות, אבל זה תמיד היה ככה. הפעם הייתה בחלון שמלה ענקית, עם מלא פרחים ורודים ענקיים ובולטים. מכוער מאוד.

היה באמת נחמד, אבל גם אני וגם אמא היינו מאוד עייפות (אמא ישנה שעה בלילה), והיה מאוד חם. אז חזרנו הבייתה, נחנו, ונסענו לסבתא.

ביום שבת נחתי.

כל היו ישבתי מול הטלוויזיה, קצת קראתי עיתונים. וזהו.

לא היה לי כוח לקום לחדר, למחשב. רק לפעמים לאכול ולשירותים.

יום ראשון עדיין הייתי עייפה מאוד.

הייתי בבצפר וחזרתי הבייתה עוד יותר עייפה ועם כאב ראש.

היום שוב הייתי בבצפר, כשחזרתי כבר לא יכלתי לתפקד. ראיתי טלוויזיה, קראתי ספר, ישנתי שעה (מ-7 עד 8) וראיתי עוד טלוויזיה.

ועברתי למחשב.

הלימודים מעכו לי את המוח והמזג אוויר מתיש אותי.

אין לי כוח לעשות כלום. אני כל הזמן עייפה.

אבל המצב רוח דווקא טוב.

מגן 100 במתמטיקה.

אמרו לי היום שאני מתלבשת מאוד יפה (מישהי מהכיתה שלי שאני מאוד אוהבת את הבגדים שלה, אז זאת מחמאה מאוד נחמדה).

יש לי המון ספרים לקרוא. קצת יותר מדי. חמישה. שנמצאים ליד המיטה שלי ומחכים.

ואמא עשתה היום לחם במכונת לחם החדשה. יצא טעים מאוד!

מחר שיעור אחרון במתמטיקה. יום חמישים בגרות (ונגמר לי המלווה J)

ודי נחמד לי בסך הכל.

אבל אני כל כך עייפה. כל הזמן.

לילה טוב.

בבוקר הייתה מתכונת בפיזיקה.

היה לא משהו, אבל יותר טוב ממה שחשבתי שיהיה.

אחרי צהריים התקשרתי אליו לשאול איך היה לו.

חשבתי שהפעם לא למדנו בכלל ביחד ושכמעט לא ראיתי אותו במשך היום אז זה תירוץ מספיק טוב.

התלבטתי קצת ובסוף התקשרתי.

דיברנו בערך חצי שעה, והיה ממש נחמד.

נזכרנו בל"ג בעומר שעבר, שהוא היה אצלי וראינו קיל ביל. אני בחיים לא הייתי מעלה את זה בעצמי, וממש שמחתי שהוא העלה את זה.

הוא קיבל את התוצאות של הפסיכומטרי. 717. גאון.

היה לי כיף לדבר איתו.

אבא ואמא הלכו למדורה. "ביער של מוייש". יש להם חבר מוייש, וכל פעם שאומרים היער של מוייש שאני מבינה שהוא גר קרוב ליער. אז לא. זה היער של מוייש. היום אבא אמר לי שהוא אחראי עליו. הוא יערן.

מצחיק. להורים שלי יש חבר יערן.

עכשיו חזרתי ממדורה.

הלכתי עם רורי. הרוב היו אנשים מהכיתה שלי, אבל כאלה שאני לא ממש בקשר איתם. אלה יותר החברים שלו. אבל הוא לא היה. הוא אמר לי שהוא לא הולך, אז ידעתי. אבל קיוויתי שבסוף הוא יתחרט ויבוא.

מה שהעציב אותי זה שהוא אמר שהוא הולך עם אנשים מהטקס. כלומר חברה שלו.

אבל היה לי נחמד.

היינו 15 בערך, וסמכתי על זה שיש את רורי ודונה ועוד שתיים חמודות מהכיתה שלי.

חוץ מזה היו עוד שלושה זוגות, כולם דביקים כאלה שאני גם לא ממש בקשר איתם. ועוד כמה אנשים.

אבל מדורה זה כיף, אז היה חביב. וחשבתי עליו קצת יחסית לזה שהיום ל"ג בעומר.

בסוף התחילה רוח היסטרית עם המון חול, ואז אני ודונה הלכנו הביתה.

הגעתי ב-3 וחצי, מסריחה מעשן וחול ומלא אבק.

התקלחתי, ועכשיו אני נקייה.

זה כיף.

רק חבל שהתיק שלי יסריח עכשיו עוד שבוע וכל יום צטרך לרחוץ אותו.

בדרך הביתה חשבתי שזה עצוב קצת שהיה לי נחמד, אבל בכל זאת המוח שלי מתעקש להעלות אותו וזה גורם לי להיות קצת עצובה.

הגיע הזמן ללכת לישון.

לילה טוב.

וחג שמח.

נ.ב. זה פוסט 200

אז בנוסף לפוסט הקודם, הוא והחברה, הפיזיקה- שאני לא יודעת, העדשות, שאני לא רואה איתן, והכאב ראש שיש לי מהכל, קיבלתי שיחה מצה"ל.

קיטי באה, כי אמרתי לה שתבוא ללמוד למרות שלא ממש שרציתי לראות אף אחד.

וברגע שהיא הגיע התקשרו מהצבא לזמן אותי לראיון ביום.

אז ככה- שיחות ומכתבים מהצבא אוטומטית גורמים אצלי לדמעות.

וכרגע זה היה עוד פחות מתאים מבדרך כלל.

היא קבעה לי ראיון ליום שלישי בבוקר. זה יכול להיות עד 11.

יש לי מתכונת בפיזיקה ביום חמישי. אין לי זמן לזה!!

ביקשתי ממנה לדחות את זה. והיא אמרה שזה בעייתי.

למה?

כי אני מתגייסת באוגוסט.

אוגוסט.

לפני יומיים הם שלחו לי מכתב שהגיוס שלי נדחה מ- 25 ל- 30. באפריל. 2006.

אמרתי לה את זה אז היא ענתה טוב, אז את מתגייסת באוגוסט.

אוגוסט.

וקיטי הייתה אצלי, אז גם לא יכולתי לבכות.

ואז הם ניסו לשלוח פקס. זה לא הצליח , אבל חצי שעה הטלפון לא הפסיק לצלצל ולצפצף, עד שניתקנו את כל הטלפונים בבית כי נמאס לנו.

ואני בקושי מצליחה להפסיק לבכות.

אני עצבנית, עצובה ומבואסת, לחוצה מפיזיקה ועכשיו אני צריכה גם להתחיל לריב עם הצבא.

אין לי כוח לזה!!!

פעם ראשונה אחרי הרבה זמן שהרעיון של למות כל כך קסם לי.

תמיד כשאני עצבנית זה עובר בראש, אבל עכשיו זה כל שעה בערך עובר ונשאר כמה דקות.

וזה נראה כל כך כיף.

שהכל פשוט יגמר, ואני לא אצטרך יותר לחשוב על מה יהיה לפני הצבא, והבגרויות, ומה יהיה בצבא, ומה יהיה אחרי. מה אני רוצה, ואיך אני עושה מה מה שאני רוצה. שזה די קשה להחליט כשאין לי מושג מה אני רוצה. לא בעתיד הקרוב, ולא ברחוק, ולא בכלל.

אז ברור שאני לא אתאבד.

אבל זה נשמע כל כך כיף.

חשבתי על זה לרגע וזה ממש גרם לי לחייך.

ועכשיו דיברתי עם אמא ואבא. ואמא אמרה שהיא תתקשר מחר ללשכת גיוס.

ואבא אמר שהם לא יכולים לגייס אות לפני גיל 18 אם אני לא רוצה.

ושהם לא יכולים להקדים פתאום גיוס בחצי שנה, בהתראה של חודשיים.

וזה קצת מעודד אותי.

השאלה היא אם זה נכון.

וברור שאני יכולה לדחות את זה, ולסדר הכל.

אבל אין לי כוחות לזה עכשיו.

ואין לי זמן ורצון להתעסק כרגע עם צבא.

יש לי בגרויות.

למה אני צריכה את זה עכשיו על הראש??

וזהו.

אני הולכת. אולי לישון, אולי לקרוא (השינה בצהריים הייתה ממש טובה. מסתבר שכדור ושעה וחצי שינה יכולים לעזור. וששיחה אחת מהצבא יכולים להרוס הכל שוב...).

אולי לעבור על איך כותבים מכתבים באנגלית וכאלה. (היא הגישה אותי על 100. נקודת אור בחיי כרגע..).

לילה טוב.

מילי.

 שמאוד מקווה שהיא תצליח לחשוב מחר בברוגת באנגלית על משהו שהוא לא צבא ואוגוסט. (לפחות זה הסיח את דעתי ממנו.)