אתמול בערב בכיתי המון.
גם בגלל שזה ממש הפחיד אותי,וגם בגלל שאני מממש כועסת על אבא על זה שהוא לא אמר כלום. אפילו לא סתם שאל אם אני בסדר, וזאת אמורה להיות תגובה אינסטינקטיבית כשמישהו נמצא באוטו בתאונה (גם אם זאת סתם דפיקה קטנה במאחורה).
בסוף ירדתי עם הכלבה (כי לו כואבת הרגל, הוא לא יכול. שונאת אותו. אגואיסט מגעיל.), ובאמצע הגינה התחלתי לבכות. בכיתי המון, ולפני השינה שוב בכיתי, ולקח לי הרבה זמן להירדם, כי כל פעם שעצמתי את העיניים פחדתי שכשאני אקום בבוקר לא יהיה לי מוח....
אבל כמו שאתם רואים לא נמחק לי המוח, ואני בסדר.
רק שאני עדיין מפחדת, והיום בבוקר כמעט בכיתי שוב.
מאירועי השבוע:
סידרתי קצת את החדר. יש לי ערמות היסטריות של מתמטיקה שאני רוצה למיין, וגם לחומר שלי בפיזיקה לא יזיק סידור. התחלתי, אבל עדיין יש לי המון.
ביום חמישי נסעתי לסבתא ברכבת (נסעתי ליבנה, ומשם דודה שלי אספה אותי). זאת פעם ראשונה שאני נוסעת ברכבת (כשהייתי ממש קטנה, אבל זה לא נחשב כי אני לא זוכרת כלום, ועוד פעם שנסעתי לבד תחנה אחת, אבל זה היה די טראומתי אז זה רק גרם לי לפחד יותר, וגם זה היה לפני די הרבה שנים.).
נסעתי לרכבת באוטובוס, קניתי כרטיס, שאלתי לאן ללכת ואמרו לי לרציף 2.
אני כמובן פחדתי שהתבלבלתי, או שאני אעלה על הרכבת הלא נכונה (אני תמיד מפחדת מדברים כאלה, גם באוטובוסים, למקומות שאני מכירה), אבל לא הייתה לי ברירה ועליתי על הרכבת.
האיש ברמקול אמר שמי שרוצה להגיע ליבנה צריך לרדת בלוד ולעלות על רכבת ברציף 3, אבל אחרי זה, כשהוא אמר שמגיעים ללוד הוא לא חזר על זה (והם חוזרים על כל דבר פעמיים), אז פחדתי שלא הבנתי טוב, אבל בכל זאת ירדתי.
בשלב הזה כמעט בכיתי, כי לא היה לי את מי לשאול, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בסוף מצאתי איש (איך קוראים לאלה שאומרים לאן ללכת בתחנה?), שהיה ליד היציאה (ככה שלא יכולתי לראות אותו מקודם), והוא אמר לי לאן ללכת.
התקשרתי לאמא לכעוס עליה שהיא לא אמרה לי שצריך להחליף רכבת, אבל זה היה חסר טעם כי גם היא לא ידעה (היא התקשרה לשאול דברים בבוקר, ולא אמרו לה את זה).
פחדתי להגיע לסוף העולם או משהו, אבל התמזל מזלי והגעתי ליבנה, ושם ראיתי קרובי משפחה שלי שגרים ברמת גן ולפעמים אני שומרת על הילדים שלהם, מסתבר שהם היו איתי ברכבת.
בערב שמרתי על בני דודים שלי (בשביל זה נסעתי בכלל).
דודים שלי הלכו ב-8 בערך, ולולי נרדם ב-9. אבל עד שהוא נרדם, הוא בכה המון, ואחרי כמה זמן הוא התחיל לרעוד מבור בכי וזה נראה כאילו עוד רגע הוא מפסיק לנשום. בסוף עזבתי אותו על הספה, ואחרי כמה זמן הוא נרגע ונרדם.
גולי נרדם על הספה בערך ה-10, והעלתי אותו למעלה למיטה שלו (ילד בן 8, והוא די כבד (הוא לא שמן, אבל הוא לא מהשחיפים האלה)).
דור (אין לי כוח להמציא לו שם. אני לא מוצאת...) הלך לישון בערך ב-11 וחצי (הוא בן 12 עוד מעט)
ונזק לא נרדם. הוא ישן 4 שעות בצוהריים. אבל בסביבות 11 הוא הפסיק להיות נודניק, והוא היה חמוד. שמתי לו קלטת, ואני קראתי. בסוף הוא נרדם בעשרים ל-1, ואחרי 10 דקות ההורים שלו חזרו.
מתישהו הוא רצה להביא משהו מהחדר משחקים, והוא רצה שאני אבוא איתו. אמרתי לו שילך, ואני אחכה לו כאן.
הוא: "אבל אני מפחד שיבוא גנב וייקח אותי"
אני: "גנבים לא יכולים להיכנס לחדר הזה"
הוא: "אבל יש שם חלון, הוא יכול להיכנס"
אני: "אם יבוא גנב, תצעק ואני אבוא"
הוא: "טוב. אבל הוא יכסה לי את הפה"
ואז התחלנו לתכנן, שהוא ינשוך לו את היד, ואז הוא יצעק, ואני אבוא, ואם הוא יכנס לבית עם סולם ניקח לו את הסולם והוא ייפול וכל מיני כאלה.
אתמול היה לנזק יומולדת. הוא בן 5! (זה גדול!)
ב-10 בבוקר בערך דודה שלי התקשרה לסבתא, שתגיד לי לבוא לעזור לה במשהו. סבתא שלי אמרה לה שכרגע קמתי, ושהיא תגיד לי.
אני ראיתי טלוויזיה, וב-11 ועשרים בערך סבתא שלי שואלת אותי: "מה, לא הלכת לתמר?"
אני: "לא. למה שאני אלך, הילדים לא שם"
היא: "היא התקשרה ואמרה שתלכי לעזור לה"
אחרי 10 דקות הלכתי.
דודה שלי רצתה שאני אעזור לה לעטוף את ההפתעות ליומולדת. היא כבר עשתה את זה לבד.....
היומולדת הייתה ב-5.
קצת לפני בא הנרי המקפיץ.
ואני קיוויתי שסוף סוף הם יפסיקו עם הליצנים האלה...
3 ילדים, כל שנה אותו דבר (רק שבדרך כלל זה איציק הליצן נראה לי). והכי גדול בן 12 (בשנים האחרונות לו כבר לא היה כזה. למזלי). תחשבו כמה כאלה כבר נאלצתי לסבול....
ברגע שהוא חיבר את המערכת הוא שם דנה מקרנה. מהרגע הזה הוא לא החליף את זה (חוץ מפעם אחת, שהוא שם איזה שיר מזרחי מעצבן). אני שונאת דנה מקרנה! זה דיסק כל כך מעצבן, והשירים שלו מגעילים, וכל שיר היה 3 פעמים, ב-3 משחקים שונים. מה עם קצת גיוון?
אבל ההפעלות שלו היו חביבות. יותר מבדרך כלל. היה מצנח (כזה שנכנסים מתחת, וכולם מנופפים איתו מעליך), והיה שערות סבתא בסוף. והעוגה הייתה ממש טעימה (אני לא אתפלא אם עליתי ביומיים האחרונים את כל מה שהורדתי בדיאטה הזאת...).
לולי פחד. מאז שהתחילו לבוא יותר מדי אנשים הוא נדבק לאמא ואבא שלו, וכל כמה זמן הוא בכה ורצה להיכנס הביתה, והוא לא הסכים להתקרב יותר מדי לילדים ולהנרי (המקפיץ. אני לא מכירה הנרים אחרים). זה היה מצחיק. אולי הוא מפחד מליצנים (אני פחדתי ליצנים כשהייתי קטנה. ואני עדיין שונאת אותם)
כשכולם הלכו הגיע הזמן לפתוח את המתנות.
הוציאו את כל המתנות החוצה (בסביבות ה-30 מתנות נראה לי).
נזק יושב, פותח מתנה, שם בצד.
לא מסתכל ממי זה, לא על הברכה. בקושי מסתכל על המתנה.
פותח עוד אחת.
דודה שלי התחילה להגיד שהיא לא מביאה לו את המתנה, כי היא רוצה שיתייחסו למתנה שלה.
כל יומולדת מביאים להם המון מתנות, ויש להם יותר מדי משחקים, שאף אחד לא משחק בהם.
רק ממתנה אחת הוא התלהב (תחנה משטרה כזאת, עם תמרורים וכאלה), ואחים שלו שיחקו עם מטקות (כאלה עם סקוטש, שהכדור נדבק אליהם), (ודודה אחרת שלי, שהביאה את זה, צחקה מזה שדווקא את המתנה הכי זולה הם הכי אוהבים)
כל השאר נשארו בערמה, והם בכלל לא יודעים מה יש שם (אני כן, עברתי על המתנות. יש שם שני משחקים כאלה של יצירה, אני אעשה איתם כשאני אבוא לישון אצל סבתא).
אחרי זה סתם ישבנו כולנו החוץ.
צופצ'יק כזה מתוק! יש לו צחוק כל כך חמוד, וכל פעם שאני זורקת אותו באוויר ועושה לו גילגולים וכאלה הוא צוחק.
אחרי כמה זמן עלינו לבית של סבתא לארוחת ערב. אני לא הייתי מסוגלת לאכול כלום מרוב עוגה.
צופצ'יק ולולי שיחקו ממש יפה ביחד. הם לקחו מגנטים צבעוניים, וכל הזמן הביאו אחד לשני ושמו בקופסה. הם היו כל כך חמודים!!
הלכנו לאכול יחסית מאוחר, ובדרך כלל מסיימים לאכול בערך ב- 8 וחצי, אבל אתמול הם סיימו לאכול ב-9 וחצי כמעט. אמא שלי: "מה, לא רואים חדשות". דוד שלי: "רותי, רבע ל-10", אמא: "אה, לא שמתי לב....".
אחרי זה, ב-10 ומשהו, דודה שלי אמרה משהו למה לא רואים יורם גאון (לא שבדרך כלל רואים, לא זוכרת למה היא אמרה את זה).
וזהו. אחרי זה אני ואמא הלכנו הביתה. אתם יודעים מה קרה. (ואם לא, תקראו בפוסט הקודם).
שבת שלום לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
