היום הייתה בגרות אחרונה (אזרחות).

עשיתי בהצלחות. יצאו יפה.

בערב נשף.

קניתי שמלה, לא יקרה, 160 שקל.  שינינו אותה קצת, אבל מה שלא עשינו לא הרגשתי אתה נוח.

אז אתמול הלכתי לדודה שלי ולקחתי ממנה חצאית (שחורה, ארוכה) וחולצה (גם שחורה, עם קשקוש כזה למטה). ועוד מיליון דברים, אבל זה מה שבחרתי בסוף. נעליים- כפכפים בצבע כסף,מהדודה השניה.

עשיתי פן. שנים שלא עשיתי (שלוש לפחות). זה יפה, אבל מוזר. לא מתאים לי כל כך. אולי אני אוריד אותו. נראה.

יום ראשון מסיבת סיום של הכיתה.

וזהו. נגמר.

חמישי, שישי,שבת הבאים אני נוסעת לשמור על בני דודים שלי. חוץ מזה, ממועדי ב'(אחד מתמטיקה, אולי אנגלית) ומלסדר את החדר (להעיף כל זכר ללימודים) אין תוכניות מיוחדות.

נראה. יהיה בסדר.

ובלי קשר.

אתמול אבא אמר משהו על מרפי, והתחלתי לחשוב מי הוא היה ומאפיה לעזאזל באו כל החוקים האלה.

כמובן שהגעתי הביתה שכחתי מזה, אז לא הלכתי למחשב לבדוק.

היום נתקלתי במקרה בתשובה, וחיפשתי עוד קצת.

אז ככה.

מצאתי כמה גרסאות. אבל בעיקרון הוא היה איזה מדען,שרצה להמציא משהו וזה לא הלך לו. אז הוא אמר שאם יש דרך לא נכונה לעשות משהו, תבחר בדרך הזאת. כולם התלהבו מהמשפט, בסוף זה הפך ל"אם משהו יכול להשתבש הוא ישתבש", ואז המציאו עוד מליון חוקים וקראו להם חוקי מרפי. למרות שרוב הסיכויים שהוא אפילו לא יודע על עשירית מהם.

כמה שאני אוהבת במיוחד:

• אם הכל הולך בסדר, סימן שפספסת משהו
• שכל X יופי X זמינות = מספר קבוע.
• "במשחקי קוביה- המספר שקיבלת הוא בדיוק המספר שהיית צריך בתור הקודם"
• "במידה ותצפה בתוכנית באופן חד פעמי, בפעם השנייה שתראה אותה ישודר השידור החוזר של אותו פרק"
• "אם אתה מחפש מקום מסויים, ונדמה לך שאתה נוסע יותר מידי זמן בכיוון הלא נכון, ברגע שתבצע פניית פרסה, תגלה שהמקום שחיפשת היה 100 מטר בהמשך."
• "אל תתן לעובדות להרוס תאוריה יפה"
• "כל תופעה ניתנת להסבר על ידי אין ספור הנחות"
• "מיהו מומחה? אדם שנמנע מטעויות קטנות ובו בזמן רץ לכיוון הטעות הגדולה"
• "גורמים משתנים - יישארו קבועים. הקבועים - תמיד ישתנו"
• "המנהל ייכנס במפתיע כדי לבדוק את מצב התקדמותך, בדיוק בהפסקת הסוליטר שלך."
• "כנס מוצלח תלוי ביחס בין הישיבות לארוחות"
• "קל לחזות את פעולותיהם של מקצוענים. החובבנים הם אלו המסוכנים"
• "כשתתאהבי נואשות בבחור, תגלי שגם הוא מאוהב נואשות. בבחור"
• "על כל דבר טוב שקיים בעולם יאמרו לך: אסור, משמין ולא מוסרי"
• "להיות בעל אמונות טפלות - מביא מזל רע"
• "החלק האינטלגנטי בשיחה מצטמצם ככל שמספר המשתתפים עולה"
• "אם תאמר לאדם כלשהו כי יש 1000 מיליארד כוכבים ביקום, הוא יאמין לך; אם תאמר לו כי על הספסל צבע טרי, הוא ירגיש צורך לגעת בו כדי להיות בטוח"
• "מילותיו של אדם שיכור הן מחשבותיו של אדם פיקח"
• "אלה שצריכים לעבור את המרחק הקצר ביותר - תמיד יגיעו באיחור"
• "אנשים יקבלו את הרעיון הרבה יותר בקלות, אם תגיד להם שאדם מפורסם כלשהוא אמר אותו קודם"
• "אם אינך מבולבל, סימן שלא הקשבת" (על בית ספר)
• "ראש העיר הנבחר הוא לא זה שאתה הצבעת עבורו, והוא יודע את זה"
• "יעילות העבודה עומדת ביחס הפוך למספר האנשים במשרד"
•  "עשן הסיגריה ינדוד תמיד לכיוון האדם הלא מעשן, בלי קשר לכיוון הרוח"

אז המצב רוח שלי השתפר מאז הפוסט הקודם.

לא קרה שום דבר מיוחד, אבל ראיתי קצת אנשים, והייתה לי קצת הרגשה שחברות שלי ממש רוצות להיות חברות שלי. הרגשה שבדרך כלל לא קיימת, ולא בגללן, אלא בגלל הביטחון העצמי המזוויע שלי.ואני באמת לא מבינה מה כל כך דחוף להן להיות חברות שלי, כי אני באמת לא כזאת נחמדה אליהן בזמן האחרון.

נפגשנו עם מהמה ומגלשה, אחרי חודשים שבקושי ראיתי אותן. והן התקשרו ואמרו שנצא, כבר נקודה לביטחון העצמי שלי. וזה נחמד, והן היו נחמדות, וזה גרם לי לשים לב שאולי לאנשים כן קצת אכפת ממני. הן אמרו שהן רוצות לנסוע אתנו לחו"ל, כי אנחנו יותר נחמדות מהאנשים של הצופים. עוד 5 נקודות לביטחון העצמי. 

והרבה אנשים שרוצים ללמוד איתי לפיזיקה, שעוד לא הפנימו שאני לא כזאת חכמה, ושאני ממש גרועה בללמוד עם אנשים, או בכלל. אבל העובדה שכל כך רוצים ללמוד איתי עושה נפלאות לאגו. והמגנים בפיזיקה (90,92,97) בכלל עזרו.

ולמרות שהוא הוריד בערך 7 נקודות, אחרי שביום חמישי הוא בקושי אמר שלום או התייחס אלי, זה לא ממש השפיע כי היו כל כך הרבה דברים אחרים, שזה התבטל. וכבר די שכחתי ממנו, חוץ מלפעמים שאומרים לי משהו עליו, או עליה, שזה בכלל נורא...

אבל הראש כואב לי נורא. כבר מאתמול.

חמישי-שישי כמעט ולא הייתי בבית והלכתי המון בשמש, אז אתמול הייתי מאוד עייפה, והכאב ראש המשיך גם להיות. אני מפחדת שאני אהיה חולה או שזה אלרגיה או משהו, כי מחרתיים בגרות בפיזיקה.

יום חמישי הייתי במועדונית, אחרי 3 שבועות בערך שלא הייתי כי לא היה לי זמן.

ממש התגעגעתי, אז החלטתי ללכת למרות הבגרות הקרבה (שאני במילא לא כל כך לומדת אליה...).

הלכתי אתם לבית ספר של בנות דתיות. אחת הכיתות שם עשו להם פעילות.

הן בכיתה ח', והמורה שלהן הציעה להן להתנדב במועדונית. אז הן אספו בבית ספר שלהן כלי כתיבה ומחברות והביאו להם, ובפורים הן הביאו משלוחי מנות. ואולי היו עוד דברים שלא ראיתי. אז הן עשו להן פעילות האולם התעמלות. כל מיני תחנות, איפור לחפש דברים בקמח, מים , וחילקו פרסים ועשו מורל. הרגיש כמו פורימון בבני עקיבא. היה ממש נחמד, והילדים ממש נהנו. היה לי ממש כיף לראות איך כל  הבנות עזרו, והכל היה מכסף שלהן.

בשישי בבוקר הלכתי עם אמא לחפש שמלה לנשף.

הסתובבנו שעות בתל אביב ומדדתי עשרות שמלות. זה היה מתיש וממש לא כיף.

בסוף, בחנות שהכרזנו עליה שהיא האחרונה בנכנסים אליה, מצאתי שמלה. לחנות קוראים מילי, וממש התלהבתי מזה (אבל בלב, כי אין לי למי להתלהב על זה חוץ מלאביבה). תמיד רציתי להיכנס לחנות הזאת, ואף פעם לא יצא לי, ולא ידעתי שקוראים לה ככה, כי זה לא כתוב בחוץ. השמלה שחורה, הלמעלה מבריק ויפה, היא עד הברך ולמטה יש תחרה מוזרה (זה יפה, אבל ממש לא מתאים לנשף סיום של י"ב. זה של זקנות). אז דודה שלי תוריד לי את התחרה ותשים טול שחור במקום, והיא תהיה יפה.  

ואכלתי עוגה של לחם ארז. עוגת שוקולד ושזיפים. כל כך טעים. ~סמיילי מתמוגג~

ונהגתי המון.

אני ממש נהנית לנהוג, ובמשך השבוע כמעט ולא יוצא. אז אני מפצה בסופשבוע.

נהגתי לתל אביב הלוך חזור, ולקחתי את קיטי ליוגה, ובחמישי בערב לקניון (לסרט עם הג'ינג'ית), ולרורי (רמת אפעל), ושוב לתל אביב (לקחת את אבא מהעבודה, ולעבודה יום אחרי), ולדודה שלי, ולתל אביב להצגה (בשישי בערב עם אמא, על זה אני צריכה לכתוב פוסט אחר) ועוד כל מיני פעמים. כל זה בחמישי, שישי, שבת.

ביום שישי אני, קיטי ודונה היינו אצל רורי למדנו. ואז אבא התקשר ואמר שאני אבוא לקחת אותו מהעובדה.

נסעתי, ופניתי לא נכון, ואז הגעתי למקום שאני מכירה, אבל לא יודעת להגיע מממנו לסנטר. אז פניתי לכל מיני מקומות, עברתי בכל מיני רחובות, ובעזרת ההיגיון המפותח שלי הגעתי בסוף.

אז אמנם זה לקח 25 דקות יותר ממה שזה היה אמור לקחת, אבל הגעתי בלי לשאול אף אחד.

מה שבאמת עצוב זה שנהגתי לסנטר כבר מיליון פעם. אבל הפעם נסעתי בדרך שונה שאף פעם לא נסעתי דרכה, אז זה קצת פחות נורא.

והיה לי ממש כיף. הכרתי הרבה מהרחובות (את השמות, אין לי מושג איפה הם ממוקמים), שמעתי מוזיקה והיה ממש נחמד.

וזהו בינתיים.

יצא פוסט מבולגן.

אבל אני אוהבת אותו.

יום טוב. ולילה טוב. וחיים טובים.

מילי.

אז אמרנו מזל טוב והיינו מנומסים.

עכשיו מותר להתבכיין?

אז זה לא משהו ספציפי.

זה אפילו לא הוא. נראה לי שדי התגברתי.

זה פשוט כלום.

בצפר נגמר עוד מעט (עוד שבוע וחצי, ליתר דיוק).

אני אשאר עם בערך 4 חברות. וזהו. וגם זה לא בטוח.

זה לא שעד עכשיו היו יותר, אבל לפחות הייתי רואה אנשים אחרים וכאלה.

ועכשיו מה?

אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות.

אני לא רוצה ישר להתחיל לעבוד, אני רוצה קצת חופש.

אבל איזה חופש? מה אני הולכת לעשות?

כמה זמן אני אהיה מסוגלת לעבור מהטלוויזיה למחשב?

אז כמה ימים חופש עם המשפחה, כמה ימים סיני (אני מקווה), כמה ימים סבתא.

ומה עוד?

אני לא רגילה לצאת מהבית כדי לפגוש אנשים.

בשביל זה היה בצפר. מה יהיה עכשיו?

אני גרועה ביחסי אנוש.

עם כלבים וילדים אני בסדר.

עם אנשים בגיל שלי קצת פחות.

וכמה ימים אני כבר מסתובבת עם הרגשה של ריק.

כאילו שאבו לי את הבפנים ונשאר רק הבחוץ.

אין מחשבות, ואין רצונות. אני אפילו לא עצובה. פשוט כלום.

וזה מציק. ומעצבן. אבל מה לעשות?

אני לא טובה בכל הקטע הזה של החיים.

אני לא טובה בליהנות, או לשמוח.

אני טובה בלא לעשות כלום. קצת מתמטיקה מדי פעם. ולראות טלוויזיה, או לקרוא.

לא נראה לי שאפשר להרכיב מזה חיים...

אני יודעת לחייך, ולצחוק, אבל תמיד יש את ההרגשה שמשהו חסר.

מחרתיים מתכונת באזרחות.

עוד צעד לקראת החופש. והבדידות.