עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח
והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת ללכת
שידיך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים.
אף פעם לא הבנתי את השיר הזה.
אבל ירדתי עם הכלבה, וחשבתי עליו.
ופתאום הוא כל כך התאים לי. כל מילה.
בצורה מטאפורית או לא. פשוט מתאים.
גם מה שלא הבנתי, וזה הרוב, הרגיש מתאים.
זה הכל נגמר.
אני לא רוצה כלום.
לא יודעת מה אני רוצה, אבל לא רוצה כלום.
היום מתחיל, ואני מחכה שהוא ייגמר. לחזור לישון.
יש מה לעשות. אין רצון. אין מטרה. אין כוח.
שבוע ללונדון, ב-24.
כל כך רציתי. ועכשיו?
אני לא רוצה שזה יגיע.
כמה שאני דפוקה.
מי לא רוצה שיגיע שבוע בלונדון עם שתי חברות?
אני. רק אני.
לא מצליחה לראות את עצמי שם. שבוע. עם חברות.
ממתי יש לי בכלל חברות?
יש שתיים. אני נוסעת עם אחת מהן. ועוד אחת.
שאפשר לקרוא לה חברה. אבל זה מרגיש מוזר.
לא שיש לי משהו נגדה. אבל זה לא שאנחנו קרובות או משהו.
ובכל זאת שבוע בלונדון.
ועוד מעט כולם ילכו.
אביבה, קיטי ואנג'לה בתחילת אוגוסט. דונה באמצע. רורי והג'ינג'ית בספטמבר.
למרות שעם רובן אני גם ככה לא ממש בקשר (שתי חברות. כבר אמרתי.) זה מרגיש מוזר שהן לא יהיו.
נשארו רק אוסטין, מהמה ומגלשה, שיכול להיות שגם הן הולכות עוד מעט, אבל אין לי מושג מתי כי לא דיברתי איתן המון זמן. וזה לא שזה יעזור אם הן פה. אני מדברת איתן בערך פעם בחודש.
והוא מתגייס בסוף אוגוסט. הוא התקשר אתמול. סתם לדבר, רוצה שניפגש. אין לי ציפיות. הן נגמרו מזמן, באמת. אבל היה כיף לדבר איתו, לשמוע אותו, לדעת שהוא זוכר שאני קיימת.
מעניין איך אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג.
כל ההורים לוקחים את הילדים שלהם לפסיכולוג.
ילדה שכל לילה לפני השינה בוכה, במשך שנים.
איך הם לא עלו על זה?
איך הם לא עשו שום דבר בקשר לזה?
ותראו מה יצא. יצאתי כל כך דפוקה.
אני לא עושה כלום כל היום.
טלוויזיה, מחשב, טלוויזיה, טלוויזיה, מחשב. ספר, לישון.
ואוכל. יש ימים שהמון, יש שימים שכמעט ולא.
ואני נהנית מזה, באמת שכן.
עד שאני מדברת עם אנשים.
והם תמיד גורמים לזה להישמע כאילו אני אמורה לצאת החוצה.
מתלהבים מלונדון. לא נעים לי להגיד שלפעמים אני לא.
לפעמים דווקא כן.
אוהבת להיות בבית. לפעמים אצל סבתא.
ולנהוג, אבל רק לבד, בלי מטרה ועם חלונות סגורים.
שונאת לנהוג עם חלונות פתוחים.
מרגישה כאילו כולם בתוך האוטו שלי.
אני לא יודעת מה אני אעשה אחרי שאביבה ורורי ילכו.
כל השאר זה סתם מבחינה סמלית, איך שהכל נגמר.
אני יכולה לחיות בלעדיהם.
אבל הן? אני צריכה לדבר עם רורי פעמיים ביום.
אני צריכה לדעת שאביבה פה קרוב.
ועכשיו היא תהיה בלוד או אופקים, וכשהיא תחזור זה יהיה לפתח תקווה.
ואחותי נוסעת עוד חודש. לחצי שנה, דרום אמריקה.
חצי שנה. לא שעכשיו אני רואה אותה יותר מדי, אבל חצי שנה, בכלל לא.
אני לא מרגישה כל כך.
לולי היה פה יומיים, ובקושי הייתי שמחה.
בדרך כלל שהוא מחייך זה עושה לי את היום.
אני גם לא כל כך עצובה. סתם כלום.
אבל היום באבודים היה קטע שממש הבהיל אותי.
בדרך כלל אני לא נבהלת, אבל זה פשוט הרגיש כאילו נתנו לי אגרוף בבטן.
אני אוהבת את זה.
והחדר. כבר שבועות אני מתכננת לסדר אותו, להעיף הכל.
חודשים אני חולמת איזה כיף זה יהיה.
אבל עכשיו, אין לי כוח.
זרקתי חלק, ספרות, אזרחות וכאלה.
אבל אני רוצה להעיף הכל, להוציא את הספרייה, היא חוסמת את האור.
אבל אין לי כוח. אני לא מצליחה להביא את עצמי לקום מהטלוויזיה לעשות את זה.
ומחר ראיון למודיעין.
אם יש משהו שאני באמת לא רוצה מחר, זה זה.
כל כך לא.
ויום שני יומולדת לסבתא, בים. מדורה.
עוד משהו שאני אמורה להיות שמחה בגללו, כי אני יודעת שיהיה נחמד.
אבל אני לא ממש. רק קצת.
וסופשבוע עם המשפחה לצפון.
זה דווקא בא לי.
וקניתי בגד ים חדש, פתאום נזכרתי.
החלק העליון סטרפלס כזה, אבל יש לו חוטים לקשירה שאפשר לחבר (הוא פשוט מכסה את החזה, פס כזה, בלי מחשוף) בלבן ופסים צבעוניים, והתחתון מכנסונים, אבל ממש ממש קצרים, לבנים.
פעם ראשונה מכיתה ד' בערך שיש לי בגד ים שאני ממש אוהבת ומרגישה נורמלי איתו.
תמיד זה מרגיש לי חשוף מדי. אני ממש אוהבת אותו.
קבעתי עם אחותי לקנות בגד ים, ויום לפני ראינו סרט ומישהי שם לבשה בגד ים שממש אהבתי, ואמרנו שמחר נקנה כזה, אבל לא באמת חשבתי שנמצא. ובסוף מצאנו משהו בסגנון, אז הייתי ממש שמחה.
אז הייתי עם אחותי בסטר, קנינו בגד ים והלכנו לאכול סושי. היה טעים.
ונראה לי שזהו.
המון זמן לא כתבתי, ודווקא היה נחמד.
זה ממש עזר.
עכשיו ההרגשה המגעילה חוזרת, אבל בזמן שכתבתי היא קצת נעלמה.
זה גם משהו.
לילה טוב
*מילי*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
