השעה 03:00 לפנות בוקר.
איך מגדירים אירוניה? אני אוהב את שעות הלילה. אני אוהב את החושך, אני אוהב את הקור ואני אוהב את הדממה. ואיך שהוא, אלו הן השעות שאני הכי שונא. השעות בהן המחשבות צפות, בהן השקט הופך להיות האויב הכי גדול שלי, בהן אני מרגיש הכי לבד בעולם.
גם אם אני מנסה, אני לא יכול שלא לחשוב על טעויות העבר, על הרגעים היפים שהיו ולא יחזרו, על האנשים שניתקתי מהם קשר ואלו שעזבו אותי למנוחת עולמים, על כל האהבות המפוספסות והמאוכזבות ועל מה צופן לי העתיד.
גם המוסיקה של Nirvana ושל Pearl Jam שמתנגת לי ברקע לא יכולה לשפר את ההרגשה שהיום בבוקר הייתי על גג העולם וברגעים אלו ממש, אני מרגיש כאילו אין בן-אדם יותר קטן ממני בעולם הזה. היום קיבלתי מנה גדושה של אהבה, שבתוך שעות מספר הפכה לריקנית, חסרת ערך, צבועה ואולי כזו שבעצם לא הייתה שם מעולם. כמה סמלי שהמילים שמתנגנות ברקע כרגע הן מהשיר Alive של Pearl Jam:
Is something wrong?, she said
Well of course there is, "you're still alive," she said
Oh, and do I deserve to be?
Is that the question? And if so, if so, who answers, who answers?
מי באמת יכול לענות לי על השאלה הזו?
השעה 09:53 בבוקר. אני עדיין ער.
אחד הלילות היותר ארוכים והיותר מתסכלים שהיו לי נגמר. האמנם?
לא בא לי לצאת מהמיטה, לא בא לי ללכת לעבודה, לא בא לי לראות אנשים ולא בא לי לחייך ולהגיד שהכל בסדר. אני מרגיש שאם אני אצא עכשיו מהבית, כל מי שיסתכל לי בעיניים, בין אם הוא מכיר אותי או לא, ידע מה עובר לי בראש וישמע את הלב שלי דופק, וממש לא בא לי שאנשים יכנסו לי לנשמה ויותר מזה, ינסו לשכנע אותי ש"הכל יהיה בסדר". לו רק ידעתם.
אלוהים ישמור, רק יום שלישי היום.
Dio can you hear me?
I am lost and so alone,
I'm asking for your guidance,
Won't you come down from your thrown?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
