03:00 לפנות בוקר.
דז'ה וו? אני כנראה אוהב להיות ער בשעה הזו.
אני יושב על הספה הקטנה שלי, בדירה הקטנה שלי, מסתכל על החדר הריק, על הקירות המיותמים, על השידה הקטנה עם מעט הספרים שיושבים עליה, על החתול שישן לו בשלווה לידי ואני שואל את עצמי האם יכל להיות אחרת? מה בעצם הביא אותי למקום בו אני נמצא עכשיו? האם הדרכים בהם הלכתי וההחלטות אותן עשיתי היו נכונות? לעזאזל עם השעה הזו. endlessly overthinking.
אני מנסה לחשוב על דברים לכתוב, אבל הדבר היחיד שאני חושב עליו כרגע הוא אבא שלי. אבא שלי היה הכל בשבילי. בן-האדם שהכי אהבתי בעולם הזה, הדמות הכי נערצת עליי, מודל לחיקוי, האיש שלימד אותי ערכים מהם, נימוס, כבוד למבוגרים, צניעות, יושר, כבוד לנשים ומוסר עבודה. הוא לימד אותי לשחק כדורגל, הוא הכיר לי ולימד אותי לאהוב את המוסיקה הנפלאה של שנות ה-50', 60' וה-70', הוא היה שם תמיד כדי לתת עצה טובה, מילה טובה, להיות לי לאוזן קשבת וגם לדעת להעמיד אותי במקום כשצריך, כל זאת ועוד מבלי להרים עליי פעם אחת את הקול או את היד, דבר שאני לא יכול להגיד על אמא שלי למשל.
מעבר לעובדה שאני מתגעגע אליו וחושב עליו ללא הפסקה, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי האם יש קשר בין העזיבה שלו את העולם הזה למקום בו אני נמצא בו עכשיו? הכוונה כמובן לאו דווקא פיזית לאיפה שאני נמצא כרגע, כי אם מנטלית, קרי, המקום אליו החיים לקחו אותי מאז אותו יום.
אבא שלי נפטר ב-14.11.2005. הייתי אז בן 22. כמעט 7 שנים עברו מאז ואני עדיין לא יכול שלא להתחבט בשאלה "איך החיים שלי היו נראים אם אבא שלי עוד היה בחיים?".
אני לא יודע אם ההבדל היה באמת כ"כ משמעותי, ויכול להיות שבמקום מסויים אני מגזים קצת כשאני בכלל חושב על זה, אבל איך שאני לא אסתכל על זה, היום בו אבא שלי נפטר היווה נק' מפנה בחיים שלי.
עד אז חייתי חיים די רגילים. לא הייתי מפונק, אבל לא חסרתי דבר. הייתי נער שסיים 12 שנות לימוד ללא בגרות מלאה. זה לא שאני טיפש, או עצלן או בעייתי, היו אלו סיבות אישיות שהביאו אותי להחלטה לא לעשות בגרות מלאה ובדיעבד, זה לא פגע בי במאומה.
אחרי התיכון התגייסתי לקרבי. גדוד 890 של הצנחנים. אני לא יודע אם זו הייתה פטריוטיות כמו שזו הייתה הדרך שלי להוכיח לעצמי ולכל מי שפיקפק בי שאני מסוגל לעבור 3 שנים בקרבי ועל הדרך להתמודד עם כל מה שהצבא מפיל עלייך, פיזית ונפשית. למה צנחנים? בגלל הפאסון, בגלל הכומתה האדומה ובגלל שהצבעים של החיל היו אדום ולבן, הצבעים של קבוצת הכדורגל אותה אני אוהד - הפועל ת"א. למה אני מזכיר את זה? כי עד אז, גם בביה"ס וגם בצבא, הדבר הכי חשוב שהיה לי בחיים היה הפועל ת"א. איך זה קשור לבלוג הזה? אבא שלי תמיד אמר לי שאני נסחף ושאני צריך להתבגר ולהבין שכדורגל זה לא הכל בחיים ושיש דברים הרבה יותר חשובים. גיכחתי. אמרתי לו שהדברים השתנו הרבה מאז שהוא היה אוהד כדורגל, שזה דור אחר ושהוא לא יבין מה זה להיות אוהד בימינו.
ובאמת, כל מה שעניין אותי בזמנו היה רק כדורגל. רק הפועל. הייתי הולך לכל משחק, לכל מפגש אוהדים, את גופי עיטרו 5 (!) קעקועים של הסמל ואפילו הצבא לא הצליח למנוע ממני ללכת לראות את הפועל שכן בשלב מסויים, הצלחתי להוציא אישור מיוחד לצאת לכל משחק של הקבוצה. מיותר לציין שאחרי השיחרור לא ממש מצאתי את עצמי ולא היה לי כיוון, אבל אותי עניין רק דבר אחד - הפועל ת"א. ולמה שאני אדאג בעצם? סיימתי הרגע צבא, אני גר עם ההורים, יש לי כל מה שאני צריך, אין לי דאגות בחיים, יש לי מלא חברים שאוהבים אותי, מה עוד אפשר לבקש?
את הימים שלי הייתי מעביר בשינה, את הלילות הייתי מעביר בבילויים עם חברים עד לשעות הבוקר המוקדמות. אני זוכר שהייתי מגיע הביתה בסביבות 05:30 בבוקר, בדיוק כשאבא שלי היה יוצא לעבודה. לא היינו מחליפים מילה. הוא רק היה מסתכל עליי במבט מאוכזב וממשיך בדרכו. האמת? אני לא מאשים אותו. רק במבט לאחור אני מבין כמה צער גרמתי לו בוודאי כשהתייחסתי להכל כמובן מאליו. במקום לבחור דרך, כיוון, יעד בחיים, הייתי מחליף עבודות כל שני וחמישי. כל מה שהיה לי בראש זה כדורגל ובילויים.
יום אחד ניגשתי לסטודיו לקעקועים בשביל לקעקע, איך לא, עוד משהו שקשור להפועל ת"א (זה היה הקעקוע ה-5 והאחרון שקשור להפועל, אם אני זוכר נכון). את הציור שהבאתי למקעקע ציירתי בעצמי (זה זמן טוב לספר שאמא שלי, מלבד היותה מורה, הייתה אמנית ואבא שלי גם הוא היה צייר מדהים, ככה שגנים טובים יש לי כשזה מגיע לאמנות) והוא התרשם כ"כ מהסקיצה שהוא המליץ לי ללמוד לקעקע. באותו רגע, כמו רעם ביום בהיר, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. לא עברו שבועיים, והתחלתי בלימודי הקעקועים. להפתעתי, ההורים שלי תמכו מאוד בהחלטה שלי ללכת לכיוון הזה. אפשר להגיד הרבה דברים על ההורים שלי, אבל לזכותם יאמר שהם תמיד אמרו לי שאני אוכל ללכת לכל כיוון אליו ארצה, כל זמן שזה גורם לי אושר. אז כן, מצאתי לעצמי יעד, רק ששוב לקחתי את הדברים בנונשלאנט והתקדמתי לאט מאוד בלימודי הקעקועים.
ואז, משום מקום, הגיע היום ששינה את חיי.
כבר תקופה שאבא שלי התלונן על כאבים באיזורים שונים בגופו. חשבנו שמדובר בכאבים בשרירים שכן אבי היה בן אדם בריא מאוד, גם ממרומי 63 שנות חייו. בכל יום שלישי הוא היה עושה הליכה בעליות של חיפה ובקיץ אף משחק מטקות בים ובכל יום שבת הוא ואני היינו משחקים כדורגל עם חברים, וזאת מבלי להזכיר שבמשך שנים הוא היה שוחה כל בוקר לפני העבודה. מה שגרם לאמא שלי להבין שמשהו לא בסדר, הייתה העובדה שמשום מקום אבי נהיה צרוד והגיע למצב של חולשה כזו שהוא לא מצליח לפתוח קופסת חומוס בעצמו. אחרי מסע שיכנועים ארוך, אבי הסכים ללכת לבדיקת CT. אני לעולם לא אשכח את היום בו הוא חזר מקופת החולים עם תוצאות הבדיקה. הוא ביקש ממני לבוא לחדר שלו. הוא הושיב אותי לידו ובטון רגוע ושליו הוא אמר לי שהוא חולה בסרטן, שזה סופני ושהוא בחר שלא לגשת לטיפולים שיאריכו את חייו אלא לקבל את רוע הגזרה ולחיות כמה זמן שהגורל ירשה לו לחיות. כעסתי עליו, מאוד. כמובן שהכעס שלי הגיע ממקום אנוכי מאוד. חשבתי לעצמי כל הזמן "אני רוצה אותך בחיים שלי כמה שיותר, מה ז"א אתה לא הולך לטיפולים?!". כעסתי עליו, אבל במקום מסויים גם הערצתי אותו על ההחלטה הזו. צריך חתיכת אומץ כדי לקבל את המוות בצורה כ"כ החלטית.
זו הייתה תקופה ארורה.
את לימודי הקעקועים שמתי בצד כדי לבלות עם אבא שלי יום יום בבית-החולים. השינוי עליו דיברתי התחיל לחלחל עוד בבית-החולים. הייתי יושב ליד מיטתו של אבי, של הבן-אדם הכי אהוב עליי והכי חשוב לי בעולם הזה, והייתי חושב לעצמי "איך יכולת להיות כזה אידיוט, רון? איך לעזאזל העזת בכלל לקחת את הכדורגל כ"כ ללב ולהתבאס משטויות כאלה כשאתה רואה את אבא שלך דועך לך מול העיניים? איך לקחת את הכל כמובן מאליו?".
חודשיים וחצי עברו מרגע הבשורה ועד שאבי נפטר. חודשיים וחצי בהם ידידה טובה שלי עברה תאונת דרכים, סבתא שלי נפטרה, סבתי השנייה, אימו של אבי שבאה לבקר אותו בביה"ח נדרסה ע"י אמבולנס ורק במזל יצאה מזה עם זעזוע מוח ופגיעות שטחיות, חברתי ואני מזה 4 חודשים נפרדנו ובהם גילינו על עוד מקרה של סרטן במשפחה. אם זה לא מכניס בן-אדם לפרופורציות, מה כן?
את הידיעה על המוות של אבא שלי אימי קיבלה בשעה 02:00 לפנות בוקר. לי היא סיפרה רק בשעה 06:00 בבוקר, כנראה כדי לחסוך ממני לילה שלם של הלם, חוסר שינה ובכי.
לפני שנסענו לבית הקברות ברעננה, ירדנו לבית-החולים, כדי לקחת את החפצים האישיים שלו. את כל הדברים העלנו הביתה, מלבד את המשפקיים שלו, שהיו אצלי בכיס החולצה מהרגע שעזבתי את בית-החולים ועד סוף השבעה. בהלוויה שלו נכחו יותר מ-250 איש, רובם ככולם תושבי הצפון מה שמעיד יותר על הבן-אדם שהיה אבי. אותי כיבדו 25 מחברי הטובים, מתוכם 20 אוהדי הפועל ת"א שבאו לבושים בחולצות אדומות ובצעיפי הקבוצה, כחולקים כבוד אחרון לאוהד הפועל ת"א ותיק שעוזב, ולבן שלו, חברם, אוהד הפועל ת"א בהווה. גם שחקן הפועל ת"א, שמעון גרשון, ודוברת הקבוצה דאז, טל הולצמן, נכחו בהלוויה.
ההלוויה שלו הייתה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים שלי. לראות אותו מורד אל הקבר ולקרוא עליו 'קדיש' תוך כדי שמכסים אותו בעפר היה דבר שלא חשבתי שאני אצטרך להתמודד איתו בשלב כ"כ מוקדם של החיים שלי. השבעה עברה בקלות יחסית, בעיקר בגלל כל האנשים שפקדו את ביתינו. לחזור לחיים פעילים אחרי השבעה, זו הייתה המשימה הקשה. לקח לי כמעט חצי שנה עד שחזרתי ללמוד לקעקע כשעד אז פשוט הסתגרתי בבית, בחדר, בהיתי בקיר ובכיתי כל היום. הפסקתי לשחק כדורגל, התחלתי לאכול ולזלזל בעצמי והעליתי קרוב ל-50 ק"ג.
השעה 07:00 בבוקר. פאק, רציתי לכתוב בלוג ויצא שכתבתי סיפור שלם. נסחפתי עם זה קצת... ואפילו לא סיימתי.
ההשלכות של המוות של אבא שלי היו מידיות. אמא שלי עברה לגור בת"א, עיר נעוריה, ואני נשארתי לגור בחיפה, בדירה שכורה. זהו, לא עוד משחקים, לא עוד קונצים. אי אפשר לקחת את החיים כמובן מאליו יותר. אף אחד חוץ ממני לא ישלם לי חשבונות וישים לי אוכל על השולחן ואף אחד חוץ ממני לא יכסה לי את החובות שהיו לי בבנק, חובות אליהם נכנסתי כשניהלתי אורח חיים פזרני ולא מחושב.
סיימתי מהר מאוד את לימודי הקעקועים והתחלתי לעבוד בסטודיו במשרה מלאה. מאז אני מנהל קריירה של 7 שנים כמקעקע כשהיום יש לי סטודיו משלי וכשעוד שנה אני מתכנן יחד עם השותף שלי לעבור לקנדה ולפתוח שם סטודיו. אני גר לבד כמעט 8 שנים, כיסיתי חובות של 21,000 ש"ח, למדתי להיות מחושב ולהעריך כל שקל שאני מרוויח ולמרות שזה הגיע רק אחרי מקרה טרגי, אני יכול להגיד שירשתי סוף סוף מאבי את מוסר העבודה שלו. למשחקים של הפועל ת"א הפסקתי ללכת מפני שעם כל הכבוד, זה לא יכול להיות מקום ראשון בסדר העדיפויות שלי. האמת? אחרי 6 שנים בלי ללכת לאף משחק, אני חייב להודות שזה לא נורא כמו שחשבתי שזה יהיה כשהייתי צעיר יותר. הראש צלול יותר, הנפש שקטה יותר והכיס מלא יותר.
אז איך החיים שלי היו נראים אילולא אבי היה נפטר?
מי יודע? אולי הייתי ממשיך לנהל אורח חיים פזרני וילדותי. אולי הייתי מתעשת ומתחיל לקחת את החיים ברצינות גם בלי לעבור טראומה. אולי הייתי ממשיך לגור אצל ההורים עד גיל מאוחר יחסית ויוצא לחיים עם בסיס כלכלי טוב יותר. אני יכול עכשיו להריץ מיליון תסריטים של מה היה קורה אילו, אבל אני מעדיף להתעסק במה שקרה באמת.
כמה שקשה לי להגיד את זה, אני מנסה לקחת את הטראומה שעברתי ולהסתכל על הדברים החיוביים שיצאו ממנה. האירוע הזה חישל אותי ובנה אותי כבן-אדם. הוא ביגר אותי, הכניס לי פרופורציות לראש, לימד אותי שיעור חשוב מאוד על החיים ועזר לי להעריך כל דבר שיש לי שכן היום הוא יכול להיות כאן, ומחר בבוקר לא. היחסים שלי עם אימי, שבעבר היו די רעועים, השתפרו פלאים והיום אימי היא ללא ספק החברה הכי טובה שלי והאדם הכי חשוב לי והכי קרוב אליי.
כמו שכבר ציינתי, ויתרתי על משחקי הכדורגל והתחלתי לקחת את הקריירה ברצינות ואין יום שאני מודה על כך שעשיתי זאת, ושבחרתי במקצוע הזה. אני אוהב להיות מקעקע, אני אוהב את המקצוע הזה ואני מקווה להמשיך ולעסוק בו עד שירעדו לי הידיים ושהראייה תהיה מטושטשת.
פגשתי אנשים חדשים וחברים חדשים שחלקם הפכו לחברי אמת, למשפחה. אמנם באיחור של כמה שנים טובות, אבל חזרתי לעשות ספורט, לאכול נכון ולשחק כדורגל והיום אני 50 ק"ג פחות ובכושר טוב יותר מזה שהייתי בו בצבא.
הדבר היחיד שמעסיק אותי, ואוכל אותי עד היום, זו ההרגשה שאבא שלי עזב את העולם הזה כשהוא מאוכזב מהבן שלו. את השינוי שלי עשיתי רק אחרי שהוא נפטר, לכן לא יצא לו לראות אותי מצליח ומשנה את אורח החיים שלי. אני כ"כ מקווה שלמרות שהילד שהייתי אז, הוא לא עזב אותי בהרגשה של אכזבה. ואם כן, אני מקווה שהוא רואה אותי היום, ושהוא גאה בי.
אבא, אני מתגעגע אלייך ואוהב אותך, תמיד. תודה, על הכל.
חוסה מליכסון מאלדונדו, 1942-2005.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
