לא היה לי מה לכתוב ורציתי לספר לכם את זה. זה לפחות מה שהתכוונתי לכתוב.

אין לי הרבה מה לספר מעבר למה שכבר אמרתי עד עכשיו בכל הפוסטים הקודמים, אולי קצת על לחץ חיצוני שלא משפיע על מה שפעם היה היכולת שלי להרגיש. או על שעכשיו, 00:31, כולם מבלים את הלילה בהתכוננות למבחן בתולדות, ורק אני לא. אין שום דבר מעניין, בטח שלא שום דבר חדש.

לשני החברים הכי קרובים אליי כרגע יש מערכות יחסים, לא מהסוג שמתאים לי לרצות, ובכל זאת אני מרגישה מוזר בחברתם לאחרונה, ואין לי סיבה לבוא לבית הספר בכלל. אפילו לא אחת. בלי אף אחד מיוחד לצפות לו, אף אחד לפגוש, שום דבר מעניין. מעבר לכך, יש לי את ההרגשה שבית הספר לא דורש ממני שום דבר חוץ מלהגיע לשיעורים. אני לא חושבת, לא פועלת, לא חיה. אני סתם קיימת שם, וזה מספיק. לא רוצה שזה יהיה מספיק.

בנגינה המצב טוב, אני מפחדת מהקרן אבל לא בצורה יוצאת דופן, ויש לי הרגשה טובה. בינתיים אני שומעת אריות מחליל הקסם, מחזיקה אצבעות שלא יהיו קטעי השמעה במבחן מחר. כמובן שיהיו. אוח. מתחשק לי להפסיק לבוא לבית הספר וזהו, אבל זה יהיה טיפשי. ממילא נגמרת השנה ואם לבוא זה הדבר היחיד שהם דורשים זה הדבר היחיד שאתן. ובכלל, ההנאה הגדולה ביותר שהייתה לי לאחרונה הייתה מתמטיקה ומאהלר. פתטי.

וזהו זה בערך, אין לי שום דבר אחר לומר. לא היה לי מה לכתוב ורציתי לספר לכם את זה.