לחזור לדבר איתו הייתה החלטה קשה, הרבה יותר מלהפסיק. ההפסקה הייתה משהו שהתחיל כילדותי מאד, מין "מעניין כמה זמן אצליח להימנע ממנו". והצלחתי. הימים הראשונים הלכו די רע, עם הרבה בדיקות מתי הוא התחבר לאחרונה, הרבה כעס על שהוא לא כותב לי כלום, כאילו לא אכפת לו. אחרי זה נזכרתי שאני כועסת רק כשראיתי אותו במסדרון. אז נמנעתי מלצאת מהכיתה לכמה זמן. נו, מילא. כשהשלב הזה נגמר כבר דיברתי עם חברים משותפים והשתדלתי שלא ליצור קשר עין או להחליף משפטים איתו. ככה בערך זה היה עד שחזרתי לכתוב לו.

אז חזרנו לדבר, והסברתי למה הפסקתי לשלוח הודעות. מפה לשם הדברים חזרו להיות בערך כפי שהם היו כשעוד דיברנו. רמיזות מיניות מצידי. אדישות מצידו. הרבה "הילה..." והרבה דיבורים על למה אנחנו לא ביחד. ולא צריכים להיות. ולמה בכלל שאלתי אם אני לא רוצה ועכשיו הוא בעמדת כח אוף מטומטמת.

זו לא באמת רגרסיה אם דילגת על השלב של ההתקדמות. אבל באמת התקדמתי. אני כבר לא אובדנית כמו כשהיינו ביחד ולא עצובה כל הזמן ומנגנת ועושה ספורט ויש לי חיי חברה כשמתחשק לי. משום מה אני שוכחת את כל זה כשאני לידו. כמו בפרק באיך פגשתי את אמא שבו רובין פוגשת את החבר הראשון שלה, והיא יפה ומצליחה והוא איזה בטלן שמן והיא כל כך מתבאסת שהוא הצליח יותר ממנה. זה קצת דיכוטומי אבל אתם מבינים מה הכוונה.

השיחות איתו מעציבות אותי, ואין לי כח, אבל מאוחר מדי לבינתיים. עוד תקופה אשוב להימנע ממנו ויהיה קצת יותר טוב.