יום ראשון התחיל בשעתיים שיעור נגינה שהלכו נפלא באופן מפתיע.
אחריהם הלכתי ל-5 ימים לצפון (לא אסביר מה כאן, מוזמנים לשאול).
המקום הזה תמיד נותן לי פרספקטיבה חדשה לגבי החיים שלי; לגבי בית הספר, הבחורים שמוצאים חן בעיניי, הנגינה שלי, המוסיקה באופן כללי והעתיד.
אני מרגישה כאילו בכל פעם אני משתנה כל כך לטובה ונהיית שמחה רק מעצם המחשבה על שזה מתקרב או נגמר.
יצאתי משם עם ההבנה שאין לי מה לחפש בחבר הקודם שלי, שלא היה אף אחד שהיה באמת אכפת לי ממנו, ושעכשיו יש מישהו שאולי כן.
יצאתי עם ההבנה שאני אמנם לא מחשיבה את בית הספר שלי לבית, אבל הוא בהחלט נותן לי הרבה ואני אסירת תודה על כך.
נזכרתי בפעמים הראשונות וכמה שהיה קשה לי להתמודד עם התפקיד שניגנתי, וכמה נחמד ועדיין מאתגר זה עכשיו, וכמה אני עוד צריכה ורוצה להשקיע.
יצאתי בבכי על כל האנשים שסיימו ותכף גם תורי, אבל לאילו מקומות נפלאים הם הגיעו (גם בזכות זה) ואופטימיות שלא מתאימה לי.
חזרתי הביתה שמחה מהרגיל, עייפה כרגיל, עם חברים חדשים ולא חדשים קרובים בהרבה יותר ואני כבר מתגעגעת.
נותרה בי ההרגשה הנפלאה שבמשך שלוש פעמים בשנה, חמישה ימים בכל פעם, ארבע שנים עד כה, יש מקום אמיתי וכן שמקבל אותי ודורש ממני בדיוק את מה שאני מסוגלת לו, ומוציא את זה ממני, עם חברים נפלאים ומנצח מדהים וצוות מחבק ואוהב. נותרה בי ההרגשה שיש לי בית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
