רק אל תצפו ממני שאני אצחיק אתכם. |
כינוי:
DeathHalo מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2016
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הוסף מסר | 5/2016
סוף כיתה י"ב, 2016
משהו בי נדפק, אני חושבת. משהו בי התמלא בעצב והתרוקן לכדי תהום מזוויע והתמלא מחדש וכן הלאה, כבר כל כך הרבה פעמים, שאיבדתי תחושה בקצות האצבעות. אני מצטלמת בתחתונים, במובן הלא מיני של הדבר, לשם שימור הפרטים כפי שהם בדיוק באותה השנייה, רק כי אני יודעת כמה אני אוהבת להתרפק על זכרונות ישנים. אני יוצרת זכרונות כדי שאוכל לשכוח מהם עד שיחזרו אליי שוב בפלטפורמה המיושנת שבה שמרתי אותם, עם כותרות נוצצות ואמוג'ים שמחים כשהמנעד הרגשי שנובע מתוכי הוא אפור, משעמם עד עצוב. הכל דיכוטומי עבורי, ולא כי בחרתי בכך. כל האינטרקציות החברתיות מיצו את עצמן מבחינתי, ולא כי לא נותר לי מה ללמוד. אני מנותקת. מדברת ומחייכת על אוטומט, שומעת את השטויות יוצאות לי מהפה מבלי להחסיר פעימה. הריק שבתוכי מושך אותי עמוק יותר פנימה אל תוך מחשבה על אפסיות הקיום כשאני כולי קיימת. השנים האלו נועדו להיות שיא פריחתי כאישה אך שום דבר בי לא נשי, שום דבר לא בשיאו. התרגלתי לכתוב משפטים קצרים, או סיפורים מקוטעים שממוסגרים לתוך מכסת תווים לפסקה. הכתיבה, יומיומית, ובכל זאת זרה לי כשהיא מחוץ לפלטפורמה שאליה הורגלתי זמן רב כל כך. משהו בי איבד תקווה ומבקש שאפסיק לקום בבוקר, שאפסיק לקום בכלל, ואני מסכימה לו. אני משתכרת ומעשנת בכל אפשרות שניתנת לי, מרגישה את אובדן השליטה על הגוף במובן הבסיסי ביותר. הדיבור שלי הוא בקול רם יותר, שטף הדברים יוצא מבלי משים, אני כמעט מחייכת אבל עדיין לא לחלוטין, יושבת בתנוחות שזרות לי אך לא מרגישה אי נוחות. משהו בי כמה לישון או לבכות, להביע. משהו בי לא מסוגל. לא מתוך שכרות ולא ביומיום. הבכי לא מזכך ובכל זאת אני חפצה בו. הראש שלי נותר צלול. בין בירה לוודקה, בין סיגריה ל"אולי תתחילי עם הירוק?" רק הראש נותר צלול. כל השאר עכור כמו בריכה של דיו. אני שוקעת, טובעת ומרגישה את המוח שלי פועם מבפנים, כאילו מודיע לי שהוא עדיין לא ויתר. לפעמים נדמה שהוא היחיד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
