I was alone, Falling free,
Trying my best not to forget
What happened to us,
What happened to me,
What happened as I let it slip.

I was confused by the powers that be,
Forgetting names and faces.
Passers by were looking at me
As if they could erase it

Baby did you forget to take your meds?
Baby did you forget to take your meds?

I was alone,
Staring over the ledge,
Trying my best not to forget
All manner of joy
All manner of glee
And our one heroic pledge

How it mattered to us,
How it mattered to me,
And the consequences

I was confused,
By the birds and the bees
Forgetting if I meant it

Baby did you forget to take your meds?
Baby did you forget to take your meds?
Baby did you forget to take your meds?
Baby did you forget to take your meds?

And the Sex and the drugs and the complications
And the Sex and the drugs and the complications
And the Sex and the drugs and the complications
And the Sex and the drugs and the complications

Baby did you forget to take your meds?
Baby did you forget to take your meds?
Baby did you forget to take your meds?
Baby did you forget to take your meds?
Baby did you forget to take your meds?
Baby did you forget to take your meds?

I was alone,
Falling free,
Trying my best not to forget

נכנסתי למחלקה, ראיתי אותה עומדת מול מראה ומדברת לעצמה לפעמים בעברית לפעמים באנגלית ולפעמים ביפנית

לא תמיד בהיגיון היא מדברת "i want to f*** Adir" היא אומרת, אני עונה לה שראיתי מה היא כתבה בקיר בשירותים

היא פונה אל עצמה במראה ואומרה: זה לא בסדר! אני יודעת! אסור!

מצב הרוח שלה נד בין כעס לשמחה לחוסר מנוחה ושמחה. היא מתהלכת במסדרון המחלקה הקטנה מצד אחד לשני

אני מציעה לה סיגריה ואנחנו הולכים לשבת בפינת עישון מאולתרת בחדר המדרגות שיוצא מהמחלקה.

תמיד יש לה משגיח מטעם בית החולים והוא איתנו, משגיח שלא יקרה לה כלום חלילה.

"איך אני אוהבת סיגריות" היא אומרת, לרוב היא נראת מאושרת אבל זאת כבר לא אותה בחורה שהכרתי.

"אני הבנתי! לא, לא הבנתי" היא אומרת לעצמה ואני שואלת אותה "אז מ' הבנת או לא הבנת" אז היא עונה לי "מצאתי אהבה, באמת! זה אדיר אני לפעמים מדברת איתו בראש שלי" היא יושבת, מלמלת ואני יודעת שרוב הסיכויים שזה הכי טוב שזה יגיע ושלעולם לא יהיו לנו שיחות מעמיקות מזה.

אני מזכירה לה משפט שפעם היא אמרה והיא מתמלאת רגשות, מלמלת במהירות שמות של אנשים שהכירה באותה התקופה ואומרת "yoao i miss you guys..." כאילו הם שם איתה. אני שמחה שהיא לפחות זוכרת, שמות, פרצופים, אירועים.

יותר היא לא תוכל להחליט בשביל עצמה או להיות אצמעית ולחיות בזכות עצמה, וזה לא כל כך מפריע לה כרגע במקום שהיא נמצאת בו בעולם שלה.

היא מקבלת כל מה שמחליטים בשבילה ולא מודעת לכך שעד לפני מספר ימים זה היה אחרת.

היא לא מודעת כלל לשינוי הקיצוני שחל בה או בהתנהלות החיים שלה מעכשיו והלאה.

לא יודעים מה קרה וזה גם לא כל כך איכפת לי כרגע, מה שידוע שזה סמים, סמי הזיה. היא פשוט נכנסה לסרט בטריפ ולא יצאה.

אז היא ממשיכה "לחיות בסרט". המציאות מתערבבת לה עם הטריפ שהיא ממשיכה לעבור לאחר שהשפעת הסמים מזמן כבר חלפה ולאחר שאלו כבר יצאו מגופה. לפעמים נראה שהיא חושבת שכולנו איתה בסרט הזה, שאנחנו רואים ושומעים מה שהיא רואה ושומעת ומבינים אותה.

ואנחנו מנסים להבין אותה כדיי לעזור לה להתגבר על המצב הזה.

היא לא צריכה כרגע לחץ נפשי, אין טעם כרגע לכעוס עליה או לנזוף בה.

מידי פעם היא עושה זאת לעצמה.

תמיד אמרתי לה ולכל מי ששאל אותי אם הסמים הללו לא מסקרנים אותי כלל שמבחינתי אפילו עשירית האחוז סיכוי שעלול להישרט לי המוח כתוצאה משימוש לא שווה את זה מבחינתי.

אני לא שותה, לא עושה סמים ולא לוקחת תרופות.

אבל היא כן, או לפחות עשתה.

המצב כמו שהוא עכשיו לא ברור, אי אפשר לדעת אם היא תצא מזה ותגיע ליום שתעבוד ותפרנס את עצמה.

כרגע היא תלויה באחרים, ואין לה כאן ממש משפחה...

אני מרגישה אחריות כי תמיד הרגשתי אליה כמו היתה בת שלי, אני מרגישה אחריות בכך שהשארתי אותה לבד בת"א, עיר אוכלת יושביה, שלא התעקשתי על שמירת הקשר, שלא ביקרתי, לא תמכתי, לא שימשתי עוגן של שפיות בין כל אי השפיות שמסביבה שלא הייתי שם,

אני מרגישה אחריות ואשמה על כך שנטשתי אותה.

אני ממשיכה לחשוב על מה היה קורה אם הייתי נשארת, אם לא הייתי עוזבת אותה כך האם זה לא היה קורה. או האם זה נועד לקרות וזה לא באמת משנה...

אבל את האשמה אני מרגישה.

אמא שלי לא מבינה, מבחינתה מי שעשה סמים הוא אדם רע וטיפש שלא שווה לדאוג לו.

ו-מ' כמו שהיא עכשיו עדיין מקסימה ושובת לבב אנוש, אומנם היא לא מחוברת למציאות לחלוטין אז רואים שמתחת לכל השיגעון שתפס אותה זאת עדיין היא, כאילו היא הכלאה בין שיכורה לילדה בת 5 לבין עצמה היא, הכל מתערבב ומתבלבל.

המצב כיום הוא שהיא לא יכולה להשאר לבד אפילו לרגע, להיות בהשגחה מתמדת, להמשיך טיפול אצל אנשי מקצוע ולהיות במסגרת שמתאימה לה.

היא גם צריכה סביבה חמה ותומכת שתוכל לשמש לה עוגן יציב ולספק לה אהבה בשפע.

וכמו שאמרתי, אי אפשר לדעת אם היא תצא מזה אי פעם.

ישנם סיפורים על אנשים שיצאו מכך לאט בהדרגה או לפתע פתאום וחזרו לעצמם.

כרגע אני רק שמחה שהמצב יותר טוב ממה שחשבתי.

כשנסעתי את הדרך הארוכה אל בית החולים פחדתי מאוד, פחדתי שלא תזהה אותי ושאני לא אזהה אותה בתוך עצמה

וכשראיתי אותה שוכבת במיטה בפיג'מת בית החולים מתחת לשמיכה ראיתי אותה וזיהיתי אותה והיא אותי, היא פערה עיניה לרווחה והופתעה לראות אותי היא פתחה זרועותיה לרווחה והזמינה אותי אליהם, אני הנחתי את התיק הכבד שלי וחיבקתי אותה ארוכות, היא כמעט בכתה ומלמלה לעצמה כהרגלה כרגע, עברו לה המון מחשבות בראש ורגשות בגוף באותו הרגע אני יודעת זאת גם בלי שאמרה, אני חושבת שעמוק בפנים היא ידעה שאם הגעתי אחרי כל כך הרבה זמן שלא דיברנו או התראינו המצב הוא לא טוב, אבל זה עבר ממחשבותיה מהר והיא חזרה להיות באותו הסרט שבו נתקעה.

לפעמים היא יושבת ומודה לכולנו, גם אם חלק מהאנשים שכרגע עוזרים לה לא איתה פיזית. אלו רגעי ההארה של הפיכחות וחזרה למציאות, רגעים שמורכבים משברי מאית השניה בו היא מודה לנו שאנו שם בשבילה ועוזרים לה, אבל זה לא נמשך יותר מידי והיא חוזרת לרוטינה של לצחוק-לצעוק-לשיר-לדבר לעצמה-למלמל-לקפוץ-לרקוד-לבכות-לצרוח-לכעוס-לשמוח.

אני תמיד אומרת שכשמפחדים ממשהו אנו מזמינים אותו לחיינו ומזמינים אותו להתממש, אומנם הפחד שלי לא התממש על עצמי אבל לראות אדם נמחק מולי זה סיוט שאי אפשר לתאר.

לא מדובר כאן באדם שהכרתי סתם, מדובר כאן במ', הימים הארוכים שבילינו יחד, שיחות הטלפון, הבילויים, החיבוקים, התמיכה.

הבחורה שפעם עודדה אותי כשבחור שרציתי לא שם עליי ואמרה לי "אפי, עזבי אותך, אם הוא לא רוצה אותך שיילך להזדיין הפסד שלו" עכשיו רוצה לראות בחור שנפרד ממנה ואפילו לא בא לבקר אותה פעם אחת באישפוז כי "יש לו מסיבה בסופ"ש".... אותה בחורה לא שמה לב בכלל לכך שהבחורה שלפני היתה זורקת זין ולא מזכירה את שמו שוב.

אולי בסרט שלה הוא שם ועל כן היא חושבת שהוא הגיע או שהוא איתה.

עכשיו זה לעשות טלפונים לכל אדם שעל פי דעתי יכול לתמוך בה כרגע, לבדוק מה קורה איתה, לאן יקחו אותה, איפה ישימו אותה ומה יהיה עליה.

מי שהכיר אותה לפני כן ויראה אותה כיום לא ידע אם לצחוק או לבכות, היא מצחיקה, משמחת ומשוגעת ואי אפשר שלא לצחוק מהתנהגותה השמחה והקופצנית ולפעמים מחוסר הטקט שלה ממש כמו של ילדה קטנה ומצד שני לדעת שכרגע זה הכי טוב שהיא יכולה ולדעת שיותר לא תוכל לדבר איתה שיחות נפש עמוקות ושהיא תבין ושבמצבה כרגע לא תוכל לבקש ממנה תמיכה או עצה טובה כמו שהיו לה לפני כן.

חצי אדם נמחק לך ואין לך מה לעשות לגביי זה. אתה רק יכול לשמוח שזה לא גרוע כמו שחשבת או לשמוח על כך שהיה יכול להיות גרוע יותר ולקוות שיהיה שיפור במצבה,

לקוות שיום אחד היא תצא מהסרט ותחזור אל עצמה.

עריכה:

אני יודעת שזה טיפשי לבקש תגובות,

אבל אני כל כך צריכה תמיכה עכשיו, גם הייתי צריכה בפוסט הקודם, אני לא צריכה שתדעו מה לומר רק שתאמרו, אני יודעת שנכנסתם וקראתם, או לפחות רק נכנסתם. אז בחייאת תגיבו, תראו סימן.

בימים האחרונים לא ישנתי טוב ועוברים עליי ימים קשים, הפוסט הקודם שנכתב בכנות מלאה לא זכה חודש שלם ולו לתגובה אחת קטנה.

אתם כאן? אז תגיבו, תגידו מילה תראו סימן.

ואם לא, אז אין לי טעם במקום הזה אני פשוט אכתוב במחברת.