הגעגועים שלי גוברים, הם חודרים לי לחלומות מעוותים לי את המחשבה, מדירים שינה מעיני.
הם מחלחלים לתוך פינות במוחי ומגיחים מתוך סדקים בנפשי.
אני עייפה רוב הזמן וכבר קשה לשמור על חיוך שלם.
החיוך סדוק, שבור, פצוע.
העייפות גוברת.
הפחד לחלום, לראות אותך שוב.
אני יודעת שלא היה לזה עתיד, ואני יודעת שאתה לא מה שאני צריכה או רוצה.
אני יודעת שאתה לא מתאים לי ובכל זאת כשאני רואה את השם שלך מופיע, חסום, אצלי ברשימה ליבי מחסיר פעימה.
אני רוצה לדעת שגם אתה מתגעגע, שגם לך עוד קשה.
אני רוצה שתהיה בנאדם, ורוצה שתתיחס אליי כאל אדם אחר אל מולך,
אל אדם עם נפש חיה ובועטת ורגש שעדיין לא נדם וחדל להתקיים.
זה קשה כי אני שלמה עם ההחלטה אך הרגש לא נותן לי מנוח.
אפילו כשעיני עצומות ותודעתי מנותקת אתה שם מרחף מתוך התת מודע אל מודעות שלי אל חלומתי מתוך שינה לא יציבה.
אני ממשיכה, אבל לא רוצה, אני ממשיכה אבל אין בי כוח.
אני מחייכת וצוחקת אבל משהו חסר, ומתוך הגעגוע אליך צומחת הכמיהה לאהבה חדשה.
