שדרת החלומות השבורים-סיפור בהמשכים

וואו. כשהתחלתי לכתוב את הפרק הזה לא תיכננתי שהוא יהיה כזה ארוך [6 וחצי עמודים בוורד] .

אבל מה שכן, אפשר להגיד שאחרי כל פרקי ההתחלה, פה כבר באמת מתחיל להיות הסיפור האמיתי.....

אז, קריאה מהנה! (:

בפרק הקודם:

"נו תעזוב את זה מייקל!!" צעקתי.

"למה את צועקת? אני פה לידך!"

"כי אתה לא מבין כשמדברים איתך בשקט"

"אבל את יפה..." אמר וליטף את פניי.

"אז מה"

"איזה יבשה את, לא ביקשתי הרבה... תזרמי קצת"

"די מייקל, די. מה יש לך היום?"

"בואי נו... אני יודע שגם את רוצה" חייך ונישק את צווארי באיטיות, מלקק אותו.

"לא מייקל.... תעזוב אותי. אתה שיכור" הרחקתי אותו ממני.

"ואם לא בא לי לעזוב אותך?" שאל לפתע, מביט בי במבט חודר, ואני בלעתי את רוקי בכבדות.

"אז תעזוב בכל זאת. די עם המשחקים האלה!" אמרתי, דוחפת אותו ממני וקמה מהמיטה.

"בסך הכל לזרום קצת, שנינו נהנה מזה" חייך ונעמד גם הוא.

"מייקל, אתה שיכור ואתה לא מפסיק לדבר שטויות, אז פשוט תשתוק"

"אבל אני רוצה אותך" אמר.

"טוב די פה זה נגמר! בוא!" צעקתי, אוחזת בידו ומובילה אותו למקלחת. הכנסתי אותו פנימה, מסובבת את ברז המים הקרים במהירות, נותנת למים לזרום.

"משוגעת!!!!!! זה קפוא!!!!!" צעק כשהמים הקרים הרטיבו את כל גופו.

"זה יכניס לך קצת שכל לראש!"

"אני אהיה חולה בגללך!" אמר והוריד את חולצתו.

"אל תדאג אתה תישאר בריא כמו שור" אמרתי וסגרתי את הברז, מעיפה לכיוונו של מייקל מגבת נקייה.

"תתנגב, אני הולכת לחפש לך בגדים מהארון של אבא שלי" אמרתי והלכתי.

"הנה קח, זה הדבר היחיד שלא יהיה איכשהו ענק מדי עלייך" אמרתי כשחזרתי, נותנת לו בוקסר לבן שמצאתי.

"שובבה" קרץ ואני הרבצתי לו.

"תתלבש" אמרתי, מסובבת את גבי אליו.

"את יכולה להסתובב" אמר לאחר כדקה.

"אהההההה!!!" צעקתי כשהסתובבתי, והוא צחק.

"אמרתי לך להתלבש, לא להישאר ערום!!"

"איזה לחוצה את" צחק ולבש את הבוקסר, מעיף עליי את המגבת.

"איך עושים שתפסיק להיות שיכור מפגר?" שאלתי, מעיפה את המגבת עליו בחזרה.

"המקלחת לא עזרה" התגרה.

"אז אולי זה הזמן שלך ללכת לישון לכמה שעות טובות, וכשתתעורר, אני אחכה עם כדור נגד כאבי ראש, שבטוח יהיו לך"

"אבל לא בא לי לישון, אני רוצה להיות איתך" אמר, מתקרב אליי ועוטף אותי בזרועותיו.

"בוא נראה טלוויזיה וננוח קצת" אמרתי, מלטפת את שיערו ברכות, והוא הנהן. נשכבנו במיטה והדלקתי את הטלוויזיה, מעבירה לערוץ הסרטים ומגבירה מעט את הווליום.

"אתה רוצה לשתות?" שאלתי, באה לקום.

"לא, אל תקומי" אמר, אוחז בי ומשכיב אותי בחזרה לצידו. ידו הייתה על בטני, מלטפת אותה באיטיות.

"מייקל..." מלמלתי כשידו נכנסה מתחת לחולצתי.

"אני רק עושה לך נעים... לא מעבר לזה" הביט בי ואמר. שיחקתי בשיערו עם ידי, וכיסיתי אותנו עם הפוך.

"קר לך?" שאל.

"קצת, אבל אני אוהבת להתכרבל בפוך" חייכתי.

"שנתכרבל ביחד?" שאל בחיוך, מקרב את ראשו אליי, סוחף אותנו אל נשיקה ארוכה ומהפנטת.

***
"טוב שנזכרת לענות" אמרתי כאשר אדריאנה ענתה לי.

"סליחה, לא היה לי מצב רוח לדבר עם אף אחד" הסבירה בקול שקט ומוזר.

"קרה משהו?" שאלתי, מודאג.

"לא" מלמלה.

"את בוכה?" שאלתי.

"לא טוב לי פה..." אמרה.

"מה קרה? תספרי לי"

"זה אבא שלי... אני לא יכולה להסתכל עליו אפילו. ואמא שלי שלחה אותי לפה למרות שאנחנו לא בקשר איתו כבר הרבה זמן, והיא מודעת למצב, ויודעת כמה שאני לא סובלת אותו. אבל לא אכפת לה מזה שלבת שלה רע כאן... לא אכפת לה שהאבא של הילדה שלה מרים עליה יד. זה לא מזיז לה!" אמרה בבכי.

"הוא מכה אותך!?" הייתי בהלם.

"כן.." אישרה.

"אדריאנה, אני בא לקחת אותך עכשיו. תגידי לי את הכתובת ואני בא ולוקח אותך משם, את לא צריכה להישאר במקום כזה!"

"הוא לא ירשה לי לצאת מכאן!"

"אנחנו לא שואלים אותו!"

"אבל זה לא אפשרי טום, אם הוא ידע שאני מנסה ללכת הוא ירביץ לי" לחשה לפלאפון.

"הוא לא ידע! אל תדאגי. הכל יהיה בסדר, את סומכת עליי?"

"כן" אמרה.

"יופי. תנגבי את הדמעות ותתנהגי כרגיל. אני יבוא לקחת אותך משמה" אמרתי וניתקנו.

***
"אז יש פתרון?" שאלתי.

"אנחנו עדיין עובדים על זה" הסבירה אלנה.

"אם הם ידעו שזה אני אז אמבר לא תיסלח לי אף פעם" אמרתי בדאגה.

"אלכסנדר, בינתיים אין שום ראיות שמובילות אלייך. אבל מה שמדאיג זה שהילדים שלהם פתחו את התיק מחדש ויכול להיות שיעשו חקירה יותר נוקשה. אתה לא חושב שכדאי לך להסגיר את עצמך ולהגיע איתם לעסקה כלשהי?"

"ממש לא! אף אחד לא מסגיר אף אחד! זה הדבר האחרון שאני צריך, שאמבר תראה את אבא שלה יושב בכלא. ממש לא!"

"אתה מעדיף שהם יבצעו חקירה נוקשה יותר ואולי איכשהו יעלו על ראייה כלשהי ויגיעו אליך? המצב יהיה הרבה יותר חמור אם זה יקרה!" אמרה אלנה.

"יש משהו בדברים שלך, אבל אני לא יודע מה לעשות.... אמבר, איך אני אסתכל לה בעיניים אחרי זה? הילדה הקטנה שלי... אני הדבר היחיד שנשאר לה"

"תצטרך לשבת, לספר לה על מה שקרה. לפני שמשהו ישתבש ואז היא לא תהיה מודעת למה שהולך מסביבה. תדבר איתה, תסביר לה על כל מה שקרה שם, ועל המצב עכשיו. אני בטוחה שאם אתה תספר ולא תסתיר ממנה, היא תבין ולא תכעס ממך. אתה בכל זאת אבא שלה והיא אוהבת אותך" אמרה אלנה.

"את צודקת.. אני צריך לדבר איתה. זה הפתרון הכי טוב. וכמו שאני מכיר אותה, בטח היא תייעץ לי מה לעשות" אמרתי.

***
"רוז? וואו. מה את עושה כאן?" שאלתי כשפתחתי את דלת הבית.

"הפתעה" אמרה בחיוך ממזרי ונכנסה פנימה. סגרתי את הדלת, מנסה לצאת מההלם.

"אז מה מאט.... מופתע, הא?"

"כן, קצת.. מייקל לא כאן" אמרתי.

"איפה הוא?" שאלה, סורקת את הבית בעיניה.

"אצל חברה שלו" אמרתי והביא הביטה בי.

"יש לו חברה?" שאלה.

"מופתעת?" שאלתי.

"לא" ענתה בקרירות.

"אני יתקשר אליו להגיד לו שאת כאן" אמרתי, מוציא את הפלאפון מהכיס ומחייג למייקל.

"מה עכשיו?!" צעק מייקל כשענה.

"תודה שהרסת לי את האוזן" אמרתי, פולט קללה עסיסית לאוויר.

"מה אתה רוצה מאט?" אמר בעצבים מייקל.

"תנחש מי הופיעה פה פתאום" אמרתי בחיוך ממזרי וסרקתי את גופה של רוז. חושב איך יגיב מייקל כשיראה אותה.

"אין לי כוח למשחקי ניחושים, דבר כבר"

"קח, היא רוצה לדבר איתך" אמרתי והעברתי לרוז את הפלאפון.

-

"אין לי כוח למשחקי ניחושים, דבר כבר" אמרתי בעצבנות ואמבר הביטה בי, מבולבלת.

"קח, היא רוצה לדבר איתך" מאט אמר.

"שלום מייקל. התגעגעת אליי?" נשמע קול נשי מצידו השני של הקו. קפאתי לרגע, בולע את רוקי בכבדות.

"מה קרה?" לחשה אמבר כשהבחינה בהבעת פניי.

"ר...רוז?" גמגמתי.

"אני ולא אחרת" אמרה, ויכולתי לנחש שחיוך ענק מופיע על פנייה.

"מה את עושה כאן?" שאלתי.

"התגעגעתי, מה, לא תבוא לראות אותי? " שאלה בקול הארסי שלה.

"אני תכף מגיע" מלמלתי, מנתק את השיחה.

"מי זאת?" שאלה אמבר.

"תקשיבי, אני חייב ללכת. אני אדבר איתך כבר" אמרתי, בא לצאת מהחדר.

"אבל מה קרה מייקל? עם מי דיברת?" שאלה.

"אני חייב ללכת אמבר, נדבר" אמרתי במהירות, יוצא מהחדר, הולך בהליכה מהירה במסדרון ויוצא מהבית.

-

"מי זאת?" שאלתי.

"תקשיבי, אני חייב ללכת. אני אדבר איתך כבר" אמר מייקל ובא לצאת מהחדר.

"אבל מה קרה מייקל? עם מי דיברת?" שאלתי.

"אני חייב ללכת אמבר, נדבר" אמר ויצא מהחדר.

"וואו..." מלמלתי בהלם כשמייקל יצא מהבית. מה זה היה עכשיו? מי זאת רוז בכלל?

-

נכנסתי הביתה, רואה את רוז ואת מאט עומדים במטבח.

"היי מייקל" אמרה בחיוך השובב שלה, שמעולם לא ירד מפניה.

"מה את עושה כאן?" שאלתי, סוגר את דלת הכניסה.

"לא תשאל מה שלומי? הרבה זמן לא התראינו" אמרה.

"שאלתי מה את עושה כאן" אמרתי בטון מעט גבוה ועצבני.

"טוב, זה הזמן שלי ללכת. תיהנו ילדים" מאט אמר, לוקח את מפתחות הרכב שלו ויוצא מהבית, משאיר אותנו לבד.

"איזה לא נחמד אתה.... לא יפה.." אמרה, מתקרבת אל גבי ומתחככת עליו בגופה באיטיות.

"רוז, שנה וחצי לא היית כאן. מה גרם לך לחזור?" שאלתי, מנסה להתעלם מהידיים שלה שליטפו את צווארי בחושניות.

"התגעגעתי אלייך" אמרה בפשטות.

"אז קפצת לביקור?"

"מממ... אני נשארת לתמיד" לחשה באוזני.

"אז מה.. מצאת לעצמך חברה, הא?" שאלה בחיוך זדוני, נעמדת מולי, נצמדת אליי.

"היא לא חברה שלי.. זאת אומרת, היא כן. כאילו, לא משנה. זה לא עניינך"

"משחק בבנות, כרגיל" אמרה.

"עוד לא ענית לי...." אמרה לאחר שניות ארוכות של שקט.

"על..?" אמרתי והיא צמצמה את המרחק בינינו לאפס, מתקרבת לפניי.

"התגעגעת אליי?" לחשה, מחככת את אפה באפי, מלקקת את לשונה באיטיות.

"כן" הודיתי, גורם לחיוך קטן לעלות על פנייה.

"בוא לחדר..." לחשה, מושכת אותי אחריה.

***
יצאתי מהמקלחת, מתנגבת ולובשת חולצת סטרפלס לבנה שמגיעה עד הטבור, ומכנס ג'ינס קצרצר ונמוך. סירקתי את שיערי באיטיות, מחליקה אותו מעט בעזרת המחליק. שמתי דאורדורנט ומעט בושם. הבטתי על עצמי במראה. לא יכולתי להוציא מהראש את מייקל ואת שיחת הטלפון המוזרה שהייתה לו, ואיך שהוא הלך במהירות, בקושי מתייחס אליי. החלטתי לצאת להתאוורר קצת, בבית הקפה השכונתי.

-
חניתי את הרכב בצד הכביש, יוצא ממנו והולך לכיוון בית הקפה, לא יזיק לי לשבת בשקט קצת.

"שלום" אמרה בחביבות מלצרית צעירה שניגשה לשולחן בו התיישבתי, מחזיקה בידה תפריט.

"זה בסדר לא צריך תפריט, אני רוצה אספרסו" אמרתי בחיוך.

"אין בעיה, עוד כמה דקות יגיע אדוני" חייכה, רשמה את ההזמנה והלכה.

-

נכנסתי אל בית הקפה, מתיישבת בשולחן. מלצר מחייך התקרב לשולחני, מניח עליו את התפריט והולך. פתחתי אותו, מעיינת במשקאות.

"את רוצה להזמין?" שאל המלצר.

"כן, לימונדה וצלוחית עוגיות בבקשה" אמרתי והוא חייך ורשם את הזמנתי.

"כבר יגיע" אמר, לוקח את התפריט והולך.

-
לגמתי מהאספרסו, ולפתע ראיתי אותה, נכנסת אל בית הקפה. אמבר. היא לא שמה לב שאני כאן. מה היא עושה פה? לא הורדתי את מבטי ממנה. מסתכל כיצד היא מעיינת בתפריט, מבצעת את ההזמנה, מחכה בסבלנות. משחקת בשיערה השחור, כמו שהיא תמיד נוהגת לעשות. נזכרתי ברוז ומייקל, ושהיא כנראה הייתה לידו בזמן שיחת הטלפון. כמו שאני מכיר את מייקל, הוא לא יטרח לספר לה מי זאת רוז. בטח היא משתגעת... המלצר ששירת אותה הגיע, מניח על שולחנה לימונדה וצלוחית עם עוגיות. אמבר חייכה אליו. ראיתי שהיא לא מרוכזת.. היא שיחקה עם הקש בלימונדה הקרה, מביטה בנקודה לא ברורה על שולחנה. נעמדתי, מחליט ללכת להתיישב לידה.

"יושבים פה..?" שאלתי, מצביע על הכיסא שהיה מולה. היא הסתכלה עליי, מעט מופתעת.

"לא.." אמרה, והתיישבתי.

"מה קרה?" שאלתי, מביט אל תוך עינייה.

"כלום" מלמלה.

"בגלל רוז?" שאלתי.

"מי זאת בכלל?!" התעצבנה.

"רוז, הייתה פעם חברה של מייקל.. וגם יזיזה של מייקל..." אמרתי בפרצוף נגעל.

"בקיצור, לפני שנה וחצי בערך היא עזבה, ולא ענתה לו לשיחות, להודעות, ממש נעלמה. ופתאום היא הופיעה עכשיו בבית" הסברתי.

"זה לא היה כאן נכון?" שאלה.

"לא, בעיירה שקרובה לכאן. משמה עברנו לפה" אמרתי.

"מה היא רוצה עכשיו..?" שאלה.

"אני לא יודע, הלכתי כשהוא נכנס" אמרתי. היא נראתה לחוצה.

"אני אמרתי לך שהוא לא בשבילך.." אמרתי, מלטף את ידה.

"אל תעצבן אותי עוד פעם" אמרה, מזיזה את ידה הצידה. נאנחתי.

"טוב, בואי, הולכים" אמרתי, מוציא מארנקי כסף ומשאיר על השולחן.

"מה אתה עושה?" שאלה כשנעמדתי וסימנתי לה לבוא אחריי.

"בואי כבר, בלי יותר מדי שאלות" גררתי אותה אחריי.

"לאן אתה לוקח אותי?!" שאלה כשנכנסנו לאוטו שלי.

"למקום שבו תשכחי קצת ממייקל האידיוט" הסברתי, מביט בה לכמה רגעים, מתניע את הרכב ונוסע.

"ים? בערב?" שאלה כשהגענו לחוף הים.

"אוי תשתקי קצת" אמרתי ויצאנו מהאוטו.

"תפסיק להשתיק אותי כל הזמן"

"תפסיקי לדבר כל הזמן"

"תפסיק ל...." באה לומר ואני קטעתי אותה, מניח את האצבע שלי על שפתייה.

"ששש.." לחשתי.  הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים במשך שניות ארוכות.

"בואי" אמרתי, מוביל אותה אל שפת הים.

"וואו.. יפה כאן בערב" אמרה, אוחזת בכפכפים שלה בידיה, ומרטיבה מעט את רגליה היחפות. שמנו את הנעליים על החוף, ועמדנו במים הרדודים, שהגיעו עד לקרסוליים שלנו.

"מים נעימים" אמרה.

"את רואה שאת מדברת הרבה" אמרתי והיא השפריצה עליי מים בעזרת רגלה.

"את מתחילה מלחמה את מודעת לזה?" אמרתי.

"מלחמה שאני אנצח בה" אמרה בחיוך מתגאה.

"עוד נראה" חייכתי, ובלי הודעה מוקדמת השפרצתי עליה מים.

"אההה זה קר!" צעקה וברחה ממני, נכנסת מעט עמוק יותר.

"מגיע לך!" צחקתי, והיא השפריצה עליי, הפעם בעזרת ידיה, הרבה יותר מים.

"משוגעת!!" צעקתי והפעם היא זאת שצחקה. רצתי אליה, מרים אותה ונכנס עוד יותר עמוק, עד שהמים הגיעו לבטני, והפלתי אותה.

"צוחק מי שצוחק אחרון!" אמרתי כשהיא שפשפה את עיניה מהמלח.

"מטומטם זה סטרפלס לבן!!" צעקה, כולה רטובה.

"ואת בלי חזייה..." אמרתי, רואה כיצד הפטמות שלה מזדקרות מהקור.

"תפסיק לבהות בחזה שלי" אמרה והשפריצה עליי מים.

"סליחה" צחקקתי. לפתע, התחילה לנשוב רוח חזקה.

"וואי, עכשיו התחיל להיות קר!!"

"בואי נצא, שלא נהיה חולים, ונתייבש מהר כדי שנעלה לאוטו" אמרתי, ויצאנו מהמים, מתיישבים על סלע ענק קרוב לשפת הים.

"קר לי" אמרה.

"מצטער" אמרתי בחיוך מתנצל.

"זה בסדר... היה לי כיף" חייכה.

"בואי, אני יחמם אותך" אמרתי, מקרב אותה אליי, מחבק אותה בחום.

"מממ.... אני עייפה כל כך"

"תכף אני אקח אותך הביתה" אמרתי, מלטף את שיערה. הרגשתי את פטמותיה הזקורות דרך החולצה, משתדל להתעלם מזה.

"תודה מאט..." אמרה, מביטה בעיניי.

"על מה?"

"שהצלחת לגרום לי לא לחשוב על מייקל" אמרה וחיוך קטן הופיע על פנייה.

"הוא אידיוט... ומצטער שאני אומר את זה, אבל אני חושב שיקרה בינו לבין רוז משהו" אמרתי. היא בלעה את רוקה בכבדות, משפילה מעט את מבטה.

"אני יכולה לבוא איתך?" שאלה לאחר כמה שניות ארוכות של שקט.

"לאן?" שאלתי.

"אליכם, הביתה. אני רוצה לדבר עם מייקל" אמרה.

"בטח" אמרתי, מושך אותה בחזרה לחיבוק.

***

"שלום בית" אמר מאט בחיוך כשנכנסנו, גורם לי לצחקק.

"אני בהלם שעדיין לא עשיתם בלגן" אמרתי.

"זה עוד יגיע" חייך וניגש למקרר, מוציא בקבוק בירה.

"רוצה גם?" שאל.

"לא, תודה" סירבתי בנימוס.

"אהההה.... אוי כןןןן מייקל כןןן!" צעקה נשמעה מכיוון החדר. קפאתי במקום, מביטה במאט, שהסתכל עליי. עמדתי, לא יודעת מה לעשות, איך להגיב.

"אחח כן מייקל, חזק יותר!!!" שוב נשמעה צעקה. הרגשתי איך אני מתחילה להתעצבן.

"זונה" מלמלתי, מתאפקת לא לתת לדמעות שעמדו בעיניי להתפרץ.

"היי... תסתכלי עליי" לחש מאט, והבטתי בו.

"לא לבכות. הוא לא שווה את זה" אמר, מלטף את פניי.

"בואי, אני אקח אותך הביתה, תלכי לישון קצת" אמר בין כל הגניחות שהשתלבו ברקע, נעמד ומסמן לי ללכת אחריו. התאפקתי לא לבכות, הולכת אחריו, ויצאנו מהבית.

-
"תודה.." מלמלתי כשהגענו לחנייה שליד ביתי, ובאתי לצאת מהרכב.

"מה תודה? את לא הולכת להישאר לבד, אני בא איתך!" אמר.

"איך אתה יודע שאני לבד?"

"מייקל כנראה אמר על זה משהו.." אמר מאט כשיצאנו מהרכב.

"עדיף שלא תזכיר לי אותו" אמרתי בחוסר מצב רוח.

"ילדונת.. תסתכלי עליי רגע" אמר ועמד במקומו.

"הוא לא שווה שתהיי ככה בגללו ובגלל ההתנהגות המגעילה שלו. הוא לא ישתנה לעולם, הוא תמיד היה כזה" אמר.

"הוא כזה מניאק!" התעצבנתי.

"די, לא מדברים עליו יותר. כמו שבחוף הים הצלחתי לגרום לך לשכוח מהמחשבות, גם עכשיו אני אעשה את זה" אמר כשנכנסנו לביתי.

"הפעם אני לא חושבת שזה אפשרי" מלמלתי.

"הכל אפשרי אם רק רוצים" אמר בחיוך ואני נאנחתי בייאוש.

"רוצה לשתות משהו? אני מכינה לי נס קפה"

"ממ.. אני גם ישתה נס קפה. כפית אחת של סוכר" אמר ואני ניגשתי למטבח להרתיח את המים בקומקום.

"פופקורן יש לך?" שאל.

"כן" השבתי.

"די וי די?"

"כן"

"הרבה סרטים?"

"כן"

"אז זה הולך להיות לילה מעולה!"

"לא אמרת מקודם שכדאי שאני ינוח קצת?"

"אני לא מתכוון להשאיר אותך לבד אחרי החרא הזה ששמעת" אמר, מביט בעיניי.

"לפחות לאחד מהאחים אכפת ממני" מלמלתי. מאט התיישב בסלון, ואני הכנתי לנו ב2 כוסות את הנס קפה. הנחתי את הכוסות על השולחן בסלון, וחזרתי למטבח להכין פופקורן.

"איזה סרט את רוצה לראות?" שאל כשהסתכל במגירת סרטי הדי וי די שהייתה בסלון.

"לא משנה, זורם לי הכל" השבתי, שופכת את תכולת שקית הפופקורן לקערה גדולה.

"הכנתי" אמרתי בחיוך קטן כשנכנסתי לסלון, שמה את הקערה על השולחן.

"יופי, בואי נשב, הסרט בדיוק מתחיל" אמר והתיישבנו על הספה.

"איזה סרט זה?" שאלתי.

"יעד סופי 5"

"נחמד" השבתי.

***
"אדריאנה, אני בדרך" אמרתי כשענתה לפלאפון.

"טום אני מפחדת.... מה אם הוא יתעצבן וידע שברחתי?" לחשה.

"תסמכי עליי, יש לי תכנית" אמר.

"אבל אני מפחדת" אמרה.

"אל תפחדי אדריאנה, אני מבטיח שהכל יהיה בסדר" אמרתי, מנסה להרגיע אותה.

"מתי אתה מגיע?" שאלה.

"עוד שעתיים בערך" אמרתי.

"אוקיי" אמרה, וניתקנו.

***
"איך הייתה המקלחת?" שאלתי בחיוך כשהיא נכנסה לסלון, לובשת גופייה סגולה שהגיעה עד לטבור שלה ושורט לבן קצר ונמוך. שיערה היה רטוב.

"טובה" אמרה בחיוך.

"יש לך בירה?" שאלתי את אמבר.

"מממ כן במקרר, דקה אני אביא לך" אמרה והלכה למטבח, חוזרת לאחר כמה שניות עם 2 בקבוקי בירה בידה.

"גם את שותה הא..?" קרצתי.

"לא יזיק לי עכשיו" אמרה ושתתה.

"וואי נתפס לי הצוואר" אמרה ונשכה את שפתייה מהכאב.

"איפה?" שאלתי.

"כאן" אמרה והצביעה על אזור הכתפיים והצוואר. נגעתי בכתפייה החשופות ברכות, מלטף אותן מעט, מתחיל לעסות את האזור התפוס.

"אוי כן.... זה טוב" מלמלה  בהנאה.

"נעים?" שאלתי.

"מאוד.." אמרה. ליטפתי את צווארה ברכות, עובר לגרון שלה, יורד מעט מטה וממשיך לעסות את גופה.

"וואי אתה טוב בזה" אמרה, נאנחת בהנאה. עיניי הבחינו במחשוף שלה, מתקשות להזיז את מבטן משם. המשכתי לעסות את צווארה וכתפייה, משתדל להתעלם מהחזה השופע שלה.

"זה היה טוב!" אמרה בחיוך כשצווארה השתחרר.

"תמיד פה בשבילך" קרצתי.

"אתה חושב שמייקל יספר לי שהוא והיא.... שכבו?" שאלה לפתע.

"תעמידי אותו במבחן, אם הוא לא יספר ויתנהג כרגיל תרביצי לו" צחקתי.

"יש לי תחושה שהוא לא ממש יספר לי את זה.." אמרה.

"מגיע לך יותר טוב ממנו" אמרתי והיא הנהנה.

"אני עייפה. נראה לי שכדאי שאני אלך לישון" אמרה ונעמדה.

"את בטוחה שהכל בסדר?" שאלתי.

"כן. אני לא אתן לזה להשפיע עלי..." אמרה ועמדתי גם אני.

"אז אני אלך הביתה ואתן לך לישון, ואם תצטרכי משהו, כל דבר, תתקשרי אליי" אמרתי בחיוך, לוקח את הפלאפון שלה שהיה על השולחן ושומר את המספר שלי, ואז נותן לה אותו.

"תודה" חייכה בביישנות.

"אין על מה" השבתי. "בואי לפה" חייכתי ומשכתי אותה לחיבוק. היא חיבקה אותי בחוזקה, הרגשתי שהיא הייתה זקוקה לחיבוק הזה. לאחר דקות ארוכות התנתקנו, נשארים קרובים אחד לשנייה.

"תודה, באמת.." לחשה.

"בבקשה" עניתי, מזיז את שיערה מפנייה.

"את יפה" אמרתי והיא חייכה.

"טוב אז אני יעלה לישון" אמרה.

"מחר נדבר?"

"כן, לילה טוב" אמרה.

"לילה מדהים" השבתי, ויצאתי מביתה.

עד כאן להפעם..... [: ♥