חודשיים בזמן אנושי אומנם נראים כמו מעט זמן, אבל בחודשיים בזמן מוחיטו אפשר להספיק לפתח מערכת יחסים, לפתח ספקות לגבי מערכת היחסים. לעשות בחינה פסיכומטרית, לבכות בצורה היסטרית על הציון, להבין שהוא מעל 700 ולהוריד לעצמך סטירה מנטלית בשביל שתפסיקי לבכות על הציון.

להתקבל לעבודה חדשה, להיות גרועה בצורה מביכה בעבודה החדשה, להתחיל להיות טובה בעבודה החדשה, לשכנע את עצמך שאת טובה מידי בשביל העבודה החדשה , לרצות להתפטר מהעבודה החדשה.

להתקבל לאוניברסיטה במרכז, להתקבל לאוניברסיטה בדרום, לסבול מדילמות קשות לגבי איפה למקם את ארבעת השנים הבאות של חייך.  

לתכנן לעצמך מסלול חיים, להכנס לשגרה ארורה, לההפך למבוגר אחראי שמודע להשלכות של מעשיו.

ואז להחליט, fuck it, אני נוסעת למקסיקו לחצי שנה.

בהסתכלות לאחור אני יכולה לומר שיחסית לבחורה משכמה ומעלה שאני (כן, שכמה ומעלה! אף אחד כאן לא מכיר אותי ויכול לטעון אחרת), אני לא מצליחה לשמור על מסלול חיים נורמלי וממוקד. 

ניסיתי להתמקד במערכת היחסים ארוכת השנים והלא רצופה שלי עם הבחור. ניסיתי להתמקד בעבודה, בלקבוע פגישות, להתנהל עם לקוחות, עם יעדים, עם לבלות 8 שעות ביום במשרד. אבל המחשבות שלי נודדות למרכז אמריקה. אני רוצה להרגיש את החול בין אצבעות הרגליים, להריח את העור שלי נצלה מתחת לשמש, לקרוץ לבחור לטיני שמגיש לי קוקטייל. ולא משנה כמה אני מנסה לדחוק את המחשבה הזאת החוצה בשנה האחרונה, אני לא מצליחה.

אז כרגע אלו השלבים שעלי לעבור, ובמיוחד נכנסתי לכאן כדי לכתוב אותם בצורה מסודרת (כי חלוקה לסעיפים עושה לי נעים בבטן):

א. למצוא שותפה לטיול (נעשה)

ב. לקנות כרטיס.

ג. לספר להורים ולחבר.

ד. לגדל זוג ביצים ולהתפטר מהעבודה. השלב שהכי מטריד אותי בעצם.

ה. לעלות על מטוס ולנסות לא להחטף, להאנס, להשדד, ולחלות במלריה בששת החודשים הקרובים.

מה אתם אומרים, ללכת על זה?

שלכם, כהרגלה, מבולבלת ולא אחראית למעשיה, 

מוחיטו.