החיבוק האחרון- סיפור בהמשכים

פרק תשיעי: "עיניים כחולות"

"אריאל..." לחישה ברחה מפיה, בלי שהיא שמה לב.

אריאל הביט בנינל, מפחד להתקרב: "נינל!"

"אני צריכה... אני צריכה ללכת.." היא מלמלה והביטה באליה שעמדה לצידה.

אליה נשמה עמוק ולחשה באוזנה אך גם אריאל שמע: "את צריכה לדבר איתו, אני אחכה לך בבית."

נינל הביטה באליה מופתעת אבל היא לא יכלה להגיב, אליה כבר יצאה מבית הקפה וצעדה ברחוב הפונה לביתן.

"את מוכנה לשבת איתי?" אריאל כמעט לחש, "רק לדבר."

נינל הנהנה באיטיות ובחשש. אריאל צעד והתיישב ליד שולחן, נינל צעדה באיטיות והתיישבה מולו.

"אני.... אני מצטער!" אריאל לחש וניסה להבין מה קורה בעיניי נינל.

"למה?" נינל שאלה בקול חלוש.

"אני כבר אמרתי לך הכול, אמרתי לך שפחדתי להרוס הכול..."

אריאל לא סיים את המשפט ונינל אמרה בקול יציב: "הרסת. בגלל שפחדת הרסת את זה."

"אני מצטער, באמת מצטער על הכול."

"מאיפה אני אמורה לדעת אם אתה משקר? אתה שקרן כל כך טוב שאני פשוט לא יכולה לדעת."

דמעה ברחה מעינו של אריאל אבל הוא מיהר לנגב אותה ונאנח כשראה את עיניה של נינל עוקבות אחרי הדמעה: "נינל, יפה שלי, אני באמת לא משקר. שנינו יודעים שאת יודעת שאני לא משקר."

נינל שתקה, הוא דיבר אמת והיא ידעה את זה. היא ניסתה להסתיר את ההלם שהיה בתוכה, היא אף-פעם לא ראתה את אריאל חלש כל כך, פגוע כל כך. היא אף-פעם לא ראתה את אריאל בוכה.

"אל תקשי עלי..." אריאל לחש.

"אני עם עמיר," נינל עצרה את הדמעות ששרפו את גרונה.

"אני יודע! אני רק רוצה שתסלחי לי."

"אין על מה לסלוח."

אריאל הביט בעיניים הירוקות במבט מתחנן: "את מקשה עליי."

"אתה מקשה עליי," נינל לא הצליחה להחזיק את הדמעות, "אני מנסה לשכוח אותך מהיום שבו נפרדת ממני, אבל אתה לא מרפה. אתה לא מפסיק לנסות להיכנס לחיים שלי חזרה. עכשיו אני מבינה שבכלל לא יצאת מהם, פשוט הייתה בפינה כמה זמן. אתה יודע למה אני עם עמיר? כי הוא מצליח לעלות על הפנים שלי חיוך. כי נוח לי איתו וכייף לי איתו. אבל גם כי יש בו משהו שמזכיר לי אותך. אני אוהבת אותו אבל אני יודעת שאני אוהבת אותו כי אתם דומים! אני לא אמורה להיות איתו כי הוא מזכיר לי אותך אבל לא רק בגלל זה אני איתו. אני איתו גם כי אני מנסה לשכוח אותך. אתה מבין? אתה הכול כרגע בחיים שלי. הכול!"

נינל ניגבה את הדמעות מעיניה ויצאה מבית-הקפה. עכשיו היה תורו של אריאל להיות חסר תנועה ובלי יכולת לזוז. הוא היה המום, הוא לא ציפה לזה.

***

"זוכר את העצה שלך?" אריאל התיישב ליד עדן מאחורי בניין בית-הספר כשסיגריה בידו.

"איזה?" עדן הביט בסיגריה וכיבה את המוזיקה שבקעה מן האוזניות שלו.

"להגיד לה את האמת."

"לנינל?"
אריאל הנהן ועדן הסיט את מבטו מהסיגריה ומיהר להביט בפניו של אריאל: "עשית את זה?"
אריאל הנהן פעם נוספת ואז הכניס את הסיגריה לפיו והוציא מצת מכיסו מדליק אותה.

"ו.." עדן גלגל את האוזניות סביב נגן המוזיקה שלו.

"קיבלתי אמת בחזרה," אריאל נשף עשן החוצה, "היא אמרה לי שהיא עדיין אוהבת אותי."

עדן השעין את ראשו על הבניין והביט בשמיים: "והבעיה היא?"
"זאת נינל," אריאל נשף עשן פעם נוספת.

עדן צחק: "לפחות אתה יודע שהיא אוהבת אותך!"

"אותי ואת עמיר, אבל את עמיר היא אוהבת כי הוא מזכיר לה אותי."

"הבחורה מתוסבכת..."

"אין בחורה שהיא לא מתוסבכת."
"צודק!"

"אני יודע!" אריאל כיבה את הסיגריה על האדמה ונשף עשן בפעם האחרונה.

עדן שאל: "אני יכול לתת לך עצה נוספת?"
"שוט," אריאל העביר יד בשיערו.

"תפסיק לעשן!"

"אני לא יכול," אריאל חייך בעצב, "אני לא מצליח, כבר הצלחתי פעם אחת אבל אז הייתה לי מטרה. עכשיו זה מרגיע אותי וכל פעם שאני כמעט מפסיק אני מוצא את עצמי נרגע רק עם סיגריה ביד."

"תמשיך לנסות..."

"ממשיך!" אריאל השפיל את ראשה ואז החליף נושא, "אז מה איתך ועם אליה?"

"גם אני הקשבתי לעצה שלך."

"איזה עצה?"
"לוותר עליה, הצעתי לליליאן, אחות של עמיר, לצאת. היא הסכימה, מחר אנחנו יוצאים."

"תפסת לך מישהי טובה."

"כן, היא לא רק נראת טוב גם יש לה אישיות מדהימה."

"לגמרי, אני לא מבין איך היא ועמיר תאומים."

"אתה מכיר את שניהם טוב?"
"את עמיר מאוד ואת לילי הכרתי רק השנה היא איתי בכיתה."

"איך זה?"

"היא הייתה בפנימייה בשנים הקודמות ובחופשים בצרפת. היא הייתה נמצאת בבית רק בשבתות וגם זה לפעמים. היא אומרת שהיא מפחדת להישאר הרבה זמן בבית וזה שהיא נמצאת השנה בבית זה ניסוי בשבילה אבל לא הייתה לה ברירה סגרו את הפנימייה שהיא הייתה בה."

"למה היא מפחדת להישאר בבית?"
"אני לא יודע, אבל היא לא מדברת על זה הרבה. הוצאת את זה ממנה בקושי בשיחה האחרונה שלנו כשהיא ביקשה שאני אספר לה על מה שקרה עם עמיר."

"המכות?"

"כן."

שתיקה השתררה בניהם. אריאל חשב שאולי פלט יותר מידי אבל ליליאן לא ביקשה ממנו לא לספר על זה לאף אחד.

ואילו עדן תהה מה כל כך מסתורי בה, אבל ידע שלא יספר לה שהוא יודע את זה.

***

"ענבר, ענבר," נינל רצה לאורך המסדרון מנסה לתפוס את חברתה הטובה.

ענבר הסתובבה וחיכתה לה מחייכת, "מה קורה?" שאלה כשנינל הגיעה אליה והשתיים החלו ללכת זו לצד זו.

"בסדר," נינל השיבה בקצרה, "בקשר לחווה ההיא שאבירן מתחרה בה, אפשר להירשם לשם?"
"מה זאת אומרת להירשם?" שאלה ענבר ונופפה לשלום לאחד מידידיה שעבר לידה.

"את יודעת... ללמוד לרכוב, לרכוב בשעות הפנאי וכאלה."

"את רוצה ללמוד לרכוב?"
"אני לא, אליה."

ענבר חייכה והוסיפה: "עכשיו הכול ברור יותר, כן אפשר להירשם. אני אדבר איתך אחר כך."

היא האיצה את צעדיה וקפצה מאחורי גבו של נועם, החבר שלה, מנשקת אותו.

נינל חייכה ואז כשהביטה קדימה ראתה את עמיר, היא הסתובבה מתפללת שהוא לא ראה אותו אבל לשווא, קולו נשמע במסדרון: "נינל, נינל, חכי רגע!"

היא נעצרה והסתובבה לאט מחייכת חיוך מזויף על פניה: "עמיר!"

"מה שלומך, יפתי?" עמיר חייך אליה והדביק נשיקה מתוקה על שפתיה.

"בסדר," נינל ניסתה לחייך בצורה אמינה יותר, אבל עמיר לא הרגיש בהבדל.

"למה אני לא רואה אותך בזמן האחרון?" עמיר צחק.

נינל צחקה: "כי כשאני יכולה אתה לא יכול וכשאתה יכול אני מחדשת קשרים עם חברות שנטשתי."

"כל עוד זה חברות ולא חברים," עמיר חייך, אבל חיוכה של נינל ירד מפניה.

היא מיהרה להתרחק ממנו: "אתה יודע מה? שחכתי שאני צריכה לביא משהו ללילי בקשר לצילומים, אני אדבר איתך כבר. אוהבת!"

היא הסתובבה והלכה במהירות בזמן שעמיר מביט בגבה, מבולבל.

***

השיעור נראה לגיא ארוך כל כך בזמן שנאבק בעיניו כדי שלא יעצמו, אפילו כשהמורה הודיעה שהיא נותנת עבודה בזוגות לא היה לו כוח להגיב ולצעוק שזה לא פייר וכמות שיעורי-הבית כבר מספיקה.

המורה הקריאה את הזוגות שכבר תכננה קודם לכן שיעבדו יחד, גיא שהפסיד בקרב מול עיניו שם את ראשו על השולחן וכמעט נרדם ואפילו לא שמע את המורה מקריאה את שמו או את הצלצול שהודיע על תחילת ההפסקה.

"אז, אצלי או אצלך?" נערה בעלת שיער חום התיישבה לידו והביטה בו בעיניה החומות.

היא סידרה את הפוני שלה וגיא הביט בה. הוא חקר אותה, היא לבשה ג'ינס כהה וחולצת טריקו שחורה. על ידיה הייתה כמות גדולה של צמידים צבעוניים שגרמו לגיא לגחך.

"משהו מצחיק?" היא חייכה אליו וסידרה פעם נוספת את הפוני שלה לצד.

גיא חייך גם הוא: "אז מה רצית?"
"אנחנו עושים ביחד את העבודה," היא צחקה, "אז שאלתי אצל מי."

"איפה שבא לך," גיא פיהק, "העיקר שאני אוכל לישון לפני זה."

"טוב אז אצלי בחמש," היא חייכה ופנתה ללכת אבל גיא עצר אותה.

"אבל אין לי מושג איפה את גרה, או איך קוראים לך?"

היא גלגלה עיניים: "כולכם חיים בבועה, אה?"
"כולנו?"
"אתה והחברים שלך."

"לא, אני פשוט לא מכיר אותך. מה אסור?"
"אנחנו לומדים באותה כיתה שנה!"
"אז מה? אני לא מקשיב בשיעורים בשביל לדעת למי קוראים איך."

"זה פשוט שאתה והחברים שלך חיים בבועה זה הכול."

"את לא מכירה את החברים שלי אז את לא יכולה לדבר עליהם."
הנערה צחקה: "ואם אני יכיר אותם, אני יוכל לדבר עליהם?"
"כן," צחק גיא.

הנערה חייכה: "אני אנה."

"איפה את גרה?"
"תביא לי את המספר שלך אני יסביר לך כשתצטרך לבוא."

השניים החליפו מספרים ואז גיא הוסיף: "יש לי רעיון. היום במקום לעשות את העבודה אנחנו יוצאים."

"יוצאים?" אנה גיחכה, "אני ואתה?"

"עם החברים שלי," גיא קרץ לה, "היית מתה לצאת איתי. יש לי חברה!"

"כן אני יודעת, אליה. אני לא מאלה שיפרידו בין זוגות."

"טוב, אז אני אתקשר אלייך היום!"

***

אליה ישבה על הדשא כשהכדור בידיה, עדן הביט בה והתנשם בכבדות: "היה משחק טוב היום."
"כן, אני ממש משתפרת בכל משחק מולך!" אליה חייכה אליו.

עדן חייך אליה חזרה ואז הטלפון שלה צלצל, היא מיהרה להביט על הצג חיוכה התרחב והיא ענתה במהרה.

אליה חייכה אל עדן ואמרה: "אני פה עם עדן, אם אתה מסכים אני יזמין גם את שירז ואלון."

עדן הפסיק להקשיב ורק לקח את הכדור לידיו ושיחק בו.

אליה סיימה את השיחה ואמרה: "גיא רוצה שנצא היום, מה אתה חושב?"

"מה זאת אומרת שנצא?" שאל עדן והעביר את הכדור מיד ליד.

"כולנו. אני, אתה, נינל, עמיר, לילי ולכל מי שאנחנו רוצים להזמין. אז אני מזמינה גם את שירז ואלון, אני יגיד לנינל שתזמין כמה חברות וידידים וככה שנצא קבוצה גדולה. אתה מצטרף?"

"לא יודע, אני תכננתי לצאת היום עם ליליאן," הוא מלמל לעצמו ואליה הרחיבה את חיוכה.

"חכה רגע," היא לחשה שהטלפון לצד אוזנה מחייג, "היי, ליל? את רוצה אולי שנצא קבוצה גדולה כזאת...."

עדן הביט בעיניה ירוקות של אליה שנצצו בהתרגשות בזמן שהיא דיברה בטלפון וכשהיא סיימה את השיחה היא קמה ומשכה אותו מהדשא: "אני הולכת הביתה להודיע לכולם. אתה גם בא, כולנו היום בחמש לפארק."

עדן ניסה לומר משהו אבל אליה כבר דילגה אל ביתה מעל לגדר, הוא נאנח ונכנס אל ביתו להתקלח. אביו ישב בסלון ודיבר בטלפון כשאימו תלתה כביסה במרפסת.

הוא הציץ מחלנו וראה את אליה נכנסת אל ביתה, הוא מיהר להיכנס להתקלח.

אליה נכנסה אל הבית בחיוך ומיהרה אל חדרה של נינל. כשפתחה את הדלת נינל כתבה ביומנה ומוזיקה שקטה התנגנה מהממחשב.

"נינל," אליה התיישבה ליד המחשב, "את רוצה לצאת היום? קבוצה מורחבת כזאת? זאת אומרת הקבוצה הרגילה שלנו וגם נזמין כמה חברים."

"בטח," נינל חייכה אבל לא הצליחה לעצור דמעה שברחה מעיניה.

"הכול בסדר?" אליה התיישבה לצידה על המיטה ונינל סגרה את היומן והניחה אותו מתחת לכרית.

נינל הנהנה ואז שיחררה כמה דמעות נוספות: "אני אמרתי לאריאל דברים שלא הייתי אמורה להגיד."

אליה חיבקה את אחותה ושאלה: "את עדיין אוהבת אותו נכון?"

נינל רק הנהנה ניגבה את דמעותיה וחייכה חיוך מאולץ: "אז את מי אני יזמין?"
"חשבתי אולי שתזמיני כמה חברות שלך וידידים או שאולי הן רוצות לבוא עם חברים שלהן..."

"אני אתקשר לענבר שתבוא עם נועם, אני אזמין גם את שרון ואת.. יש לי רעיון. אני אזמין את אבירן כדי שתוכלו לדבר על רכיבה על סוסים!"

"רעיון מעולה," אליה צחקה וקמה בקפיצה חיננית מהמיטה.

נינל עצרה אותה לפניי שהיא יצאה מהחדר: "אליה? את חושבת שכדאי לי להיפרד ממנו?"

"עד כמה שאתם חמודים ביחד... אני עדיין חושבת שכן!"

נינל הביטה בדלת נסגרת וטמנה את ראשה בידיה היא פחדה לאבד את עמיר אבל ידעה שזהו הדבר הנכון לעשות.

***

צלצול נשמע מדלת הבית ואישה קראה לביתה: "ענת, תפתחי את הדלת!"

"אימא, כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? אני רוצה שתקראי לי 'אנה'," הנערה דילגה מחדרה דרך המטבח אל הדלת ופתחה אותה, עיניה התרחבו כשהיא ראתה את גיא נעשן על הקיר וחיוך על פניו.

"מה אתה עושה פה?" היא כיווצה את גבותיה וגיא התיישר וצחק: "ככה את מקבלת אורחים? אני התקשרתי אלייך היום והסברת לי כבר איך מגיעים אז היית אמורה לדעת שאני יגיע."

"כן, כן... אבל לא חשבתי שכל כך מקודם. מה קרה לשנת היום שלך?" אנה מיהרה לעקוץ אותו.

גיא רק הרחיב את חיוכו ושאל: "את לא מתכוונת להזמין אותי פנימה?"
"לא, לא ממש," אנה חייכה בניצחון וגיא צחק.

צעקה נשמעה מן המטבח: "ענת, אולי תכניסי את האורח הביתה?! את מתכוונת לעמוד שם עוד הרבה זמן?"

"אנה, אימא, אנה!" אנה גלגלה את עיניה וגיא צחק פעם נוספת בזמן שהיא הכניסה אותו אל הדירה.

"טוב, אנה, איך שאת רוצה." האם ענתה.

אנה חייכה וגיא גיחך פעם נוספת. "אז מה אתה עושה פה?" אנה פנתה לגיא.

"קבענו, ל-5," הוא התיישב על הספה והביט בטלוויזיה הדולקת.

"טוב, אבל רק 4," אנה התיישבה לידו.

גיא חייך אליה: "מה שאומר שעוד שעה אנחנו יוצאים לפארק. ולפניי שאת שואלת שאלות אז באתי כי אני לא מצליח לישון בבית יש עבודות בנייה ליד. ואנחנו צריכים לעשות עבודה."

"שקרן," היא חייכה אליו, "סתם השתעממת אז באת לבקר."

"טוב, עלית עליי!" גיא צחק.

אנה צחקה גם היא ומאחד החדרים יצא בחור צעיר שנראה דומה לאנה: "אנה, כמה את יכולה לצחוק!"

"המון," היא חייכה אליו ואז הוא הביט בגיא.

"מי זה?" הוא שאל אותה, "חבר שלך?"
גיא הביט באנה ואז בבחור וחייך: "לא, אני ידיד מבית-ספר."

"עכשיו אתה יכול ללכת," אנה הביטה בו וחייכה.

הוא גלגל עיניים והלך. גיא צחק: "מי זה? אחיך?"
"נראה לך שאימא שלי כל כך זקנה?" אנה צחקה, "הוא דוד שלי."
גיא הרים את כתפיו ונשען על הספה צופה בטלוויזיה. אנה הביטה בו והרימה את גבותיה בפליאה אחר כך הבינה שהיא לא תצליח לעשות דבר ונשענה גם היא כמוהו על הספה וצפתה בטלוויזיה בשקט.

אישה לא גבוהה, רזה עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות הביטה בהם וחייכה לעצמה. אנה הבחינה בחיוך וקראה: "לא אימא הוא לא חבר שלי, הוא היה רוצה."
האם רק צחקה והלכה לחדרה.

***

עדן התיישב עם ליליאן כששניהם צוחקים על אחד הספסלים בפארק והביט סביב. עמיר נסע לקח את אליה ונינל והשאיר אותם יחד עם אבירן, שרון, ענבר ונועם. השניים ברחו אל ספסל קרוב כששרון  הבינה שאבירן לא בדיוק זורם איתה ועברה אל עדן שמלמל משהו לא ברור בזמן שליליאן גוררת אותו משם.

"נינל יכולה לבחור חברו טובות יותר," צחקה נינל ועדן מיהר להסכים: "הרבה יותר טובות. דומות יותר לענבר!"

"אל תגיד לי שאתה נדלק עליה," ליליאן צחקה, "יש לה חבר! והוא איתה! פה!"

"וזה אמור לעצור אותי?" עדן מצמץ בעיניו פעמיים מעמיד פניי תמים.

"כן!" התרעמה ליליאן מתאפקת לא לשחרר חיוך.

"מישהי פה מקנאה?" עדן חייך חיוך זדוני.

"עדן?" קול גברי הקפיץ את שניהם ועדן הרים את מבטו מעיניה החומות עם גוון קטנטן של ירוק השייכות לליליאן ופגש בעיניים כחולות שחלק מהן תמיד היה כבוי.

"אריאל? מה אתה עושה פה?"
"יצאתי לשאוף אוויר," אריאל חייך והתקרב אליהם, "מה אתם עושים פה?"

ליליאן חייכה אליו: "בינתיים כלום, אתה יכול להצטרף!"

אריאל הרים גבה ותכנך לסרב בנימוס, להסתובב וללכת אבל חשב שנייה נוספת ולבסוף התיישב לצידם.

שירז עברה מולם מחייכת בהתנצלות ומושכת אחריה את אלון שמחייך בשביעות רצון.

ליליאן הביטה בזוג ולא הקשיבה לשיחה המוזרה בין עדן ואריאל עד ששמעה משפט אחד שגרם לה לחייך בניצחון וכמעט לצעוק: "אני יודעת איך תפסיק לעשן, תתחיל לרוץ ולהתעמל. אם תאהב את זה תצליח להיגמל מסגריות."

"למה את חושבת ככה?" אריאל חייך אליה בהיסוס.

"אני בטוחה שזה יצליח, אתה לא הראשון שינסה את זה!"

השניים הביטו בה בבלבול מחכים להסברים אך היא לא ענתה וחיכתה שמישהו יבוא וישכיח מהם את העניין.

תפילותיה נענו וגיא הגיע אליהם מתנשף כשלצידו נערה בגילו מתנשפת גם היא והשניים צוחקים. עיניה החומות נצצו מעט מתחת לפוני שכיסה את הצד הימני של מצחה, צחוקה וצחוקו של גיא השתלבו זה בשל זו גורמים לכולם לנעוץ בהם מבטים.

אבירן, נועם וענבר נעמדו מאחורי הספסל עליו ישבו אריאל, עדן ולילי כשלצידם עומדים גם אלון, שירז ושרון.

גיא נאלץ להפסיק את צחוקו והביט בכולם שואל: "איפה עמיר, נינל ואליה?"
לפני שמישהו הספיק לענות לו הוא שם לב לאריאל: "אריאל, מה אתה עושה פה? כמה זמן לא ראיתי אותך... מה קורה איתך?"
אריאל רק חייך וחיכה, הרי הוא הכיר את גיא וידע שמיד ישאל עוד דבר: "מתי הם מתכוונים להגיע? האורחים הכי חשובים לא פה!"

"האורחים הכי חשובים?" הרימה נינל את גבותיה וגיא גירד בעורפו.

"אני מתכוון לחברה שלי, היא אמורה להיות הכי חשובה בשבילי, לא?" הוא ניסה להתחמק מהמצב שנוצר.

אריאל ועדן צחקו ולגיא נפלט גיחוך.

הג'יפ המוכר של עמיר נראה חונה מולם ומתוכו יצאו נינל, אליה ועמיר.

הם התקרבו, אבל ברגע שנינל ועמיר קלטו עיניים כחולות מוכרות נעצרו בהלם.

אני לא יודעת מה אני חושבת על הפרק, אז אני ישאיר לכם את העיניין ;)

אוהבת אתכם D:

נ"ב- אם יש שגיאות כתיב או טעויות הקלדה תודיעו לי שאני אתקן ^^

פרק שמיני:"רכיבה על סוסים"

"בוקר טוב, עולם שלי," עמיר חייך בציניות ופתח את ידיו לקבלת חיבוק.

"בוקר, בוקר," נינל שפשפה את עיניה והביטה בשקית שוקו שהייתה בידו של עמיר, היא התקרבה
אליו וחטפה אותה ממנו בזריזות, התנועות היחידות שהספיק לעשות כשהבין מה קורה גרמו
לו לחבק את נינל מאחוריה כשהיא מתענגת על שקית השוקו.

עמיר צחק מעט ואז שאל: "אז למה את מאחרת?"

"בדיקות דם," נינל חקרה את פניו וחייכה למראה הזיפים שעיטרו את פניו, "ומה אתה
עושה מחוץ לשיעור?"

"יש לי שעה חופשית," עמיר נישק את שפתיה כל עוד הן פנויות.

נינל נאנחה וזרקה את שקית השוקו לפח הקרוב. "מה קורה איתך?" עמיר כיווץ את גבותיו כך שנראו כמו גבה אחת.

נינל צחקה:"אני מורעבת, הייתי צריכה להיות בצום בגלל הבדיקות דם האלה."

עמיר חייך וחיבק אותה: "רוצה לאכול?"

חיוך ענק נפרס על פניה והיא נישקה את עמיר כשידיה סביב עורפו נותנות לה את ההזדמנות להיצמד אליו יותר.

נשמעו קמה שריקות מסביבם וקריאות עידוד. נינל מיהרה להתנתק מעמיר כשסומק בולט בפניה.

"מה יש?" עמיר צחק והצמיד אותה חזרה אליו, "קצת קהל ואת מפחדת?"

הוא מיהר להצמיד את שפתיו לשלה ואחרי שניות ספורות היא התנתקה ולחשה במתיקות: "אני רעבה."

"אני מרשה לך לאכול אותי!" עמיר הוסיף לנשק אותה על שפתיה.

"לא, לא, לא," נינל התנתקה ממנו והוא עטף אותה בזרועותיו.

הוא הוביל אותה לקיוסק ולחש באוזנה: "טוב, אחר- כך אצלי בבית?" 

נינל צחקה ונשכה את שפתה התחתונה: "מה? אתה לא אוהב את השיחים פה?"

עמיר שחרר את אחיזתו בה והביט בה במבט כועס המשולב בשעשוע: "כמה בנים כבר הזמנת לשיחים האלה?"

נינל הסמיקה וחייכה אליו: "נו, תקנה לי לאכול..."

עמיר הרים את גבותיו ומיד לאחר שראה את הפרצוף המתחנן על פני נינל ויתר וקנה לה כריך.

אריאל מצידו נשען על עץ, אותו העץ שלצידו פרחה הזוגיות שלו ושל נינל, הוא הביט בזוג הדביק והמצחיק שהתנשק, התחבק, צחק ובילה.

את אריאל המעשים שלהם לא הצחיקו אלא הכעיסו, רק מעשיו של עמיר- הוא לא הצליח להביא את עצמו לכעוס על נינל. על המלאך הקטן שלו, האור שלו, מה שסימן כעולם שלו.

***

אליה נישקה קצרות את שפתיו של גיא והוא חייך אליה, שירז שישבה מולה בידיו של אלון הביטה בהם ואז
צחקקה.

"משהו מצחיק?" שאל גיא והרים גבה אחת. שירז חייכה אליו: "אני לא מאמינה עליכם. כמה זמן אתם ביחד?"
"המון, המון!" אליה נישקה את גיא על הלחי ושירז גלגלה עיניים.

אלון צחק: "אתם כאלה דביקים."

"עדיף להיות דביקים," חייך גיא, "מאשר לריב כל הזמן."

אליה חייכה אליו והביטה מסביבה. היא ראתה שבאחד הספסלים יושבות נינל וחברותיה, על פניי נינל היה חיוך גדול בעודה מדברת איתן. אליה חייכה לעצמה ודחפה קלות את גיא, כך שישכב על הדשא. גיא צחק והיא הנחה את ראשה על בטנו. בידו ליטף את שיערה והם ישבו כך עד הצלצול שלא איחר להגיע ולשלוח כל אחד לכיתתו.

***

אריאל ישב בשולחנו כשראשו טמון בתוך כפות ידיו. איש לא התקרב אליו, כולם ידעו על המקרה עם עמיר.

ליליאן התקרבה אל שולחנם והתיישבה במקומה. היא הביטה באריאל ונאנחה: "הכול בסדר?"

אריאל הרים את ראשו והביט בליליאן, גבותיו הורמו בפליאה ואז הוא חייך ממורמר: "ברור, הכול מעולה. למה את שואלת? קרה משהו?" 

"זאת לא אשמתי," היא אמרה ממשיכה להביט בעיניו הכחולות.

"אני יודע, ליל, אני יודע," הוא נשף אוויר בחוזקה, "זה פשוט שאת אחותו ואני לא יודע מה לעשות."

"תתחיל בזה שתספר לי את הסיפור מהצד שלך," חייכה, "כבר שמעתי את הסיפור משני צדדים עכשיו תורך."

"שני צדדים?" שאל אריאל לא מבין כשהמורה נכנסה לכיתה.

"כן," חייכה ליליאן, "של עמיר ושל נינל."
אריאל הנהן וקול המורה נשמע באוזניהם: "אתם שם, ליליאן ואריאל, מספיק לדבר. עוד הערה אחת ויש לכם ריתוק."

ליליאן צחקה בשקט: "נדבר בהפסקה."
אריאל הצליח להוציא חיוך מבין שפתיו, בפעם הראשונה באותו היום.

***

נינל שכבה על מיטה והביטה בתקרת חדרה, היא לא הרגישה איך הזמן עבר. בבוקר הייתה עם עמיר בבית הספר ואחר כך כשנעלם היא הסתובבה עם חברותיה והופתעה כשגילתה שכבר הגיעה הזמן ללכת הביתה.

עכשיו לא היה לה מה לעשות, היא ניסתה להשיג את עמיר פעם אחת או פעמיים אבל לא הצליחה. היא לא דאגה- היא ידעה שכנראה יש לו סיבה.

הטלפון הנייד שלה צלצל והיא קמה באיטיות ממיטתה, מביטה בצג ומיד עונה: "ענברי!"

"את," נשמע קולה של ענבר חברתה הטובה מהצד השני בטון מאשים, "אל תגידי לי 'ענברי', מה זאת הנטישה הזאת. נראה לי ששכחת אותי לגמרי!"

"אני?" נינל ניסתה להבליע גיחוך, "לשכוח אותך? בלתי אפשרי!"

"זה נראה ככה, אני כבר לא זוכרת מתי פעם אחרונה דיברתי איתך."

"היום בבית-הספר!" אמרה נינל בניצחון.

"לא נחשב," נינל יכלה להישבע שענבר הוציאה לשון בילדותיות וההוכחה לכך לא איחרה לבוא כשאחיה הגדול התחיל לצחוק עליה על כך שהיא מוציאה לשון לטלפון.

נינל צחקה גם היא ומיהרה לשאול: "אז, מה את מנסה להגיד בזה?"
"שאני מתגעגעת לחברה הכי טובה שלי," היא אמרה בשקט והוסיפה בצחקוק, "ושאני רוצה את כל הפרטים על החבר החדש שלך!"

נינל לא הצליחה להפסיק לצחוק: "את כל כך ענבר!"

"מה ציפית?" ענבר צחקה גם היא.

נינל נרגעה ושאלה:"אז מתי נפגשות?"
"תתלבשי, 5 דקות אני אצלך." השיחה התנתקה.

נינל ידעה שיש לה זמן, כשענבר אומרת '5 דקות' היא מתכוונת שבעוד חצי שעה היא תגיע, אולי.

היא ניגשה אל הארון שלה והוציאה ממנו חולצה לבנה ארוכה שצמודה לגופה ומכנס ג'ינס גבוהה בצבע כהה.

אחרי שהתלבשה פיזרה את שיערה על כתפיה וויתרה על איפור. נעלה את נעלי הסניקרס הלבנות שלה ונשכבה חזרה על המיטה.

נינל אפילו לא הרגישה שעיניה נעצמות והיא נרדמת אבל התעוררה בקפיצה כשענבר נענעה אותה בזהירות.

"מה קרה נרדמת לי?" ענבר חייכה אליה נעמדת ומסדרת את שמלה הכחולה.

"כנראה הייתי עייפה ולא שמתי לב אפילו."

ענבר רק חייכה ואז נינל מיהרה לקום ולחבק את חברה הטובה: "אני באמת מצטערת שנטשתי ככה. פשוט היה לי בלגאן."

ענבר צחקה: "דווקא כשאת הכי צריכה אותי את שוכחת ממני?"
נינל צחקה ואז דחפה את ענבר ליציאה כשבידה הטלפון שלה ומפתחות לבית.

"טוב, אז לאן בדיוק אנחנו הולכות?" שאלה נינל כשהתיישבה במכוניתה של ענבר שהייתה גדולה מנינל וכבר הספיקה להוציא רישיון נהיגה.

ענבר חגרה וצחקה: "חכי ותראי!"

המכונית נעצרה ליד חווה מחוץ לעיר, נינל הביטה בענבר בבלבול. ענבר קרצה לה ויצאה מהרכב, נינל יצאה גם היא וצעדה אחרי ענבר.

בעיניה היא קלטה את אבירן, אחיה הגדול של ענבר. הוא נשען על הגדר וענבר צעדה לקראתו.

"היי," נינל חיבקה אותו, "מה קורה?"

"מעולה," אבירן חייך את חיוכו המדהים ונעמד ישר, "מה יש לא רואים אותך הרבה?"

"תקופה כזאת," היא חייכה והרימה את כתפיה.

אבירן צחק: "אז אני מבין שהתקופה הזאת נגמרה."

"וטוב שכך," ענבר צחקה, "נכון שהיא הייתה חסרה לנו?"

"מאוד," אבירן צחק והוסיף, "אנחנו צריכים למהר כדי לא לאחר."

נינל הביטה באבירן, עיניו האפורות נצצו בשמחה ושיערו השטני היה מסודר בצורה מבולגנת על ראשו. הוא וענבר היו דומים, אותו מבנה פנים רק שהוא היה גבוה ממנה. וגם לה היו שיער שטני ועיניים אפורות.

"לאן?" נינל הספיקה לשאול לפניי שענבר ואבירן התחילו לצעוד.

"לא סיפרת לה?" אבירן צחק וענבר הרימה את כתפיה: "אנחנו הולכות לראות את אבירן משתתף בתחרות."

"איזה?"

"רכיבה על סוסים," אבירן אמר כאילו הדבר מובן מאליו.

"אז אני מבינה שבסוף כן עשית עם זה משהו," נינל דחפה אותו קלות.

הוא הנהן בחיוך: "ואני גם טוב בזה."

"והוא גם צנוע," ענבר גלגלה עיניים ומשכה את נינל פנימה כשאלירן נכנס ממקום אחר.

***

"אז תגידי," אליה סימנה משהו במחברתה ומיד אחר כך הביטה בנינל שכתבה משהו, "איפה היית אתמול?" 

"תחרות רכיבה על סוסים, אלירן השתתף וענבר ניסתה להוציא אותי מהבית,"
נינל ענתה בסתמיות. היא קמה ממקומה תפסה ספר בידה והלכה להניח אותו במקומו, אחר כך חזרה עם ספר שונה.

"רכיבה על סוסים?" עיניה של אליה התרחבו והיא השתדלה לא לצעוק.

הספרנית מיהרה להביט בה בזעם ולומר: "שקט!"

"סליחה," אליה התנצלה ונינל צחקה.

"כן," נינל לחשה, "רכיבה על סוסים. מה יש?"

"הייתי רוצה לנסות את זה," אליה לחשה ועיניה נצצו.

נינל הרימה את כתפיה וסגרה את הספר שהיה מולה: "אני אביא אותך לחווה ההיא אם בא לך."

אליה סגרה את מחברתה וחייכה חיוך מנצח.

נינל הניחה את הספר שלקחה במקומה ומיד אחר כך היא ואליה צעדו אל מחוץ לספריה.

הן נכנסו אל בית קפה קרוב והתיישבו לנוח.

"אני מתגעגעת לזה," אליה חייכה.

"למה?" נינל חייכה לא מבינה.

"לזה," אליה הצביעה על עצמה ואז על נינל, "הקרבה בנינו והשעות שהיינו מבלות ביחד."

חיוך נוסטלגי התפרס על פניה: "כן, היינו מבלות ככה הרבה."

אליה הנהנה והוסיפה: "מתי את עושה תיאוריה?"

"בקרוב," נינל צחקה, "למה? את רוצה שאני כבר אקבל רישיון?"
"ברור, כדי שתוכלי לקחת אותי לאן שרק ארצה."

"אני מחכה לימים האלה שאת תהיה תלויה בי, אבל שלא תחשבי שאני תמיד אסיע אותך לאן שרק תרצי."

"אני לא אחשוב ככה. אני כבר בטוחה בזה, מעכשיו!"

השתיים צחקו ואחר כך החלו לאכול את פרוסות העוגה שקיבלו. כשסיימו, שילמו וכבר היו מוכנות לצאת נינל הסתובבה ופגשה מבט שניסתה להתחמק ממנו כבר כמה ימים. עיניים כחולות שתמיד טבעה בהן ולא הצליחה להתנתק מהן, חיוך מדהים אבל גם משהו שונה- ביישנות ומבוכה, אי ודאות ופחד.

נינל לא זזה, העיניים הכחולות העבירו בה צמרמורת ולקחו ממנה את היכולת לזוז.

זה פרק נחמד שכזה :)

אולי הוא גם קצר מידי אבל, אני אוהבת אותו P:

מה אתם חושבים? ^^

הייתי רוצה להמליץ על בלוג של מישהי שכותבת מדהים, אבל היא חושבת להספיק לפרסם את הסיפור שלה כי חסרים לה קוראים אז הייתי רוצה שתכנסו ותקראו! :)

אני מבטיחה לכם שלא תצליחו לעצור ;)