אני יודעת שאיכזבתי אותך.
גם בטלפון, עם קילומטרים רבים מאוד בינינו, לא היה קשה להבחין בזה.
המילים שאמרתי לך, כאבו לך, אבל יותר מזה, הן כאבו לי.
אני יודעת שאתה דואג לי ומפחד שאשתנה ואהפך למשהו ששנינו שונאים. אני יודעת שאתה מפחד שאחמוק לכולם מבין האצבעות. אני יודעת שאתה רק רוצה לעזור לי כמו באמת לאחותך הקטנה. אני יודעת שאתה אוהב אותי ולמרות כל הבלאגן המטורף שיש לך בחיים אתה משאיר את הטיפל'ה זמן הזה לחשוב עליי. ואני יודעת שאיכזבתי אותך.
לא הופתעתי שגם אמרת לי את זה. זה עצוב כי ידעתי שזה יגיע.
האמת היא, שאני מפחדת. אני מפחדת ודואגת שאשתנה למשהו ששנינו שונאים. אני מפחדת שאחמוק לכולם מבין האצבעות. אבל זה מתגמד לעומת הפחד, הפחד לאכזב את אלו שאני אוהבת.
ואני כבר מרגישה את זה קורה. לאט לאט אני נעלמת ונסגרת לתוך עצמי, בתוך בועה קרירה ומרוחקת. אני נאטמת מהסובבים אבל גם מרגש ומאבדת רצון להמשיך קדימה. אני מרגישה איך מערכת העצבים שלי עומדת להתפקע מכל דבר פצפון. ואני הכי מפחדת מהרגע בו אאבד שליטה, דבר שכבר כל כך הרבה זמן אני לא נותנת לעצמי.
אני יודעת שאיכזבתי אותך. אבל אני צריכה אותך. אני לא יודעת אם אני אוכל להמשיך ככה ואני ממש לא יכולה לפנות לאבא ואמא. יש לי עוד אנשים לפנות אליהם אבל אתה כבר כל כך הרבה זמן המקום מפלט שלי ואני לא רוצה לאבד אותך. אז אפילו שזה קשה, ואפילו שאיכזבתי אותך, אל תשפוט אותי, תתמוך בי, בבקשה, אני מתחננת. אני צריכה את זה כל כך.
ונפלא אחד, אם זה מעודד אותך, תדע שאני יודעת שאיכזבתי אותך. אבל איכזבתי את עצמי כל כך הרבה יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דונהגרציה