זאת תקופה רעה. אני לא יודעת למה. זאת אמורה להיות התקופה הכי נפלאה ונהדרת, וכל הזמן רע לי.
האמת היא שזה לא מדויק, כל זמן שהוא לא פה, רע לי. וגם לפעמים כשהוא כן פה.
אני על סף דמעות כל הזמן. אני צועקת ומתרגזת מכל דבר קטן והכל מטריף אותי קצת יותר מידי מהר. וכמובן שהמשפחה שלי סופגת את כל האש וזה לא מגיע להם. הדבר היחידי שמצליח להרגיע אותי זה הוא. וגם לגביו לפעמים אני לא בטוחה.
זונה קטנה ומפונקת. הוא הדבר הכי טוב שקרה לי. אף פעם אף אחד לא אהב אותי ככה. העריך וחיבק, ניחם ודאג, רק רצה שיהיה לי טוב והתנהג אלי באכפתיות הכי מדהימה בעולם. הוא יפהפה, חכם, מצחיק מעניין ונפלא. כל כך נפלא. אני אוהבת אותו, אוהבת אוהבת אוהבת. ובכל זאת, לא מפסיקה לחפש יותר טוב (כאילו שאני גם יצליח למצוא). זונה קטנה ומפונקת, כבר אמרתי. כפוית טובה. לא מעריכה את מה שיש לה בידיים. הכל נכון.
אני רוצה אותו פה לידי. יש לו קסם מיוחד של להרגיע אותי. במילה, בנשיקה, בליטוף וגם בלי להניד עפעף. אני גם יודעת שאם הוא היה יודע מה עובר עליי כרגע ושאני שוב בוכה הוא היה בא לכאן עוד לפני שהייתי מספיקה לעצור אותו. כל כך דואג..
אבל אני לא הולכת להטריד אותו. יש לו כל כך הרבה על הראש, ואני לא יכולה תמיד להיות בראש סדר העדיפויות שלו, גם אם הוא ממש רוצה. ואם הוא לא רואה את זה בעצמו אני יראה את זה בשבילו. יותר מזה, אני מפחדת לאבד אותו. בשלב מסוים הוא יבין עם מי יש לו עסק וימאס לו, או שהוא יבהל ויברח כמו כל האחרים שאי פעם היה לי קשר איתם, רומנטי או לא.
זאת תקופה רעה, לעזאזל.
אמן תיחנקו כולכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דונהגרציה