מעניין אותי איך זה קרה. מעולם לא הייתי אדם טוב במידה יוצאת מהכלל, לא תרמתי לקבצנים ברחוב ולא הפגנתי נגד ניסויים בבעלי חיים. ובכל זאת, כנראה שעשיתי משהו נכון, או שהייתה תקלה במערכת, אחרת אין לי הסבר לכך שהכרנו.
ולאחר שהכרנו, ודיברנו, וישבנו, ושתינו (בעיקר הוא), משהו גרם לו להישאר. אני לא יודעת למה, מה בי תפס אותו. אני לא יודעת מה הוא ראה בי. למען האמת עד היום אין לי מושג מה הוא רואה בי שגורם לו להישאר איתי כבר למעלה מחצי שנה, אבל אין לי שום כוונה להתלונן. אני לא יודעת מה גרם לו לראות את זה בי, אבל איכשהו זה קרה. איכשהו, מתישהו, משהו גרם לו להחליט להישאר, לקחת סיכון ולהיפתח מולי, לקחת סיכון ולקוות לטוב.
ואיזה טוב זה יצא.
הוא אוהב אותי. מעניין אותי איך זה קרה. זה תמיד נדמה לי כאילו אני פוגעת ופוגעת והוא חוטף את הפגיעות בשקט, כאילו לא כואב. הוא אף פעם לא פוגע, אף פעם לא נפגע. שותק, מנשק, מעביר הלאה. הוא מעביר הלאה את הכאב שלו ושלי נעלם יחד איתו. כל דקה בלעדיו נראית מיותרת וחסרת משמעות. כל דקה איתו מלאה בקסם ובאופוריה שהטוב בסופרים, החזק במשוררים ובאף שפה בעולם לא יצליחו לתאר אותם.
זאת אהבה מסוג האהבות שרואים בסרטים הכי מגעילים שחוץ מגרושות אף אחד לא באמת אוהב, זאת אהבה שחולמים לזכות לה, זאת אהבה שיש בכל מקום אבל צריך לחפש הרבה ולהקריב המון כדי לזכות בה. ואלו ההקרבות הכי טובות שהקרבתי בחיים.
אני מאושרת כמו שלא הייתי הרבה זמן. אני אוהבת כמו שלא אהבתי מעולם. אני אוהבת כמו שלא חשבתי שאוהב, אם להודות על האמת.
הוא אוהב אותי.
וזאת ההרגשה הכי הכי הכי נפלאה ביקום הזה ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דונהגרציה