אף אחד מחבריי לא מצליח להבין את האהבה החזקה שלי אל הבחורה הזו. כל שיר שהיא שרה רחוק מרחק שנות אור מרוב שאר הדברים שניתן למצוא בדר"כ בפלייליסט שלי. לא שאני לא פתוחה למוזיקה, אבל לרוב הסגנון הזה לא מדבר אלי.
ובכל זאת יש לי משיכה רבה אל התופעה הזו שנקראת קאשה.
משיכה למנגינה, אשר גורמת לי לרצות לקפוץ, להשתולל, לרקוד, לצחוק ולהשתגע כאילו אשאר לנצח בהרגשה הנפלאה הזו שקיימת כשמתנגן שיר ממש טוב ואתה יודע שלא משנה מה קורה מסביב, יש לך כמה דקות בהן הכל דומם ואתה יכול להנות לבד או עם חברים ובעצם הרבה פעמים זה בא ביחד ולחוד באותו זמן.
משיכה למילים, אשר אני מתחברת אליהן בכל כך הרבה מובנים. מעבר לפרעות, עליה ארחיב בהמשך, ומתחת לפני השטח (וכמובן שלא בכל השירים) ניתן למצוא מילים עמוקות המדברות על המשמעות של להיות אאוטקאסט, דבר שאני מאמינה שרובנו חווינו בצורה זו או אחרת. בדרכה המיוחדת שלה היא פותחת ומעודדת את המקשיבים לקבל ולהציג לראווה ובלי בושה את הדבר ההופך אותם למיוחדים.
משיכה אל הפרעות, אשר מיוצגת בסגנון הלבוש, בתוכן השירים הפרובלמטי, ובאופי המיוחד של קאשה, אשר מאפשר לה לרקוד באמצע הופעה עם אנשים בתחפושת בולבולים (לא הצלחתי למצוא סרטון ) וללקק זקנים של אנשים שהיא לא מכירה.
משיכה אל מה שהיא מייצגת, בעזרת כל מה שכתבתי למעלה, שזו מישהי חופשיה שמאמצת את הדברים שהיא אוהבת בעצמה, גם אם החברה רואה בהם הזויים. אני כמובן לא הולכת לרוץ עכשיו לרקוד שיכורה על במות מכוסה בנצנצים (זה דווקא נשמע נחמד, תודו) ולחשוף את התחת שלי בפני כל העולם. אבל היא עושה את זה, ולא רק בשביל הפרסום, כי יש מספיק דברים משוגעים שאפשר לעשות בשביל הפרסום, אלא גם בגלל שזה מה שהיא אוהבת.
ובגלל זה אני רואה בה מודל לחיקוי ויוצרת נפלאה של מוזיקה אמיתית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דונהגרציה
) וללקק זקנים של אנשים שהיא לא מכירה.