היום צפו כל הרגשות שלי בבת אחת
אושר וכאב וגעגועים ושמחה ופחד ואהבה וצרימה ושלווה ועוד כל כך הרבה רגשות
הבכי שבכיתי היום שונה מכל הפעמים שבכיתי בזמן האחרון, הוא יותר.. אמיתי ומשחרר מאשר מפחד ודואג
אני בכלל לא יודעת איך להתחיל לתאר
את השנה המדהימה
ואת האנשים המדהימים
ואת הצוות המדהים והתכנים המדהימים והאופוריה המדהימה שאופפת את בניין שרת המיושן
ואיך בכלל מתחילים להיפרד מהאנשים שעשו לי הכי טוב שהרגשתי כבר הרבה זמן?
האנשים היחידים שהרגשתי ביניהם באמת שייכת כל הזמן?
אמא אמרה שנראיתי זורחת היום, כאילו העולם שלי יותר טוב מבדרך כלל
והיא ממש צדקה
ואני לא רוצה לוותר על זה לעולם לעולם לעולם והנה אין לי ברירה
אנחנו הנוער שוליים האמיתי של החברה, כי היום המצטיינים הם שבשוליים, מי כבר ילך מרצונו ללמוד עוד מחוץ למסגרת בית ספר? אנחנו
ומצאנו את המקום שלנו, ועכשיו מבקשים ממנו לפנות אותו
וכל ילד שם הוא עולם ומלואו, עשיר ומיוחד, מגוון ומעניין
ומרווה ושירי הן מתנה שהראתה לי שללמוד זה לא חטא כמו שמציגים אותו רוב הילדים וגם המורים
ושזה יכול להיות מאוד מעניין,
ושיש לי יכולת להנות מהלמידה כשהיא חופשית ומאפשרת לי להאמין למה שאני רוצה ולהבין את החומר בדרכי שלי
אני אפילו אתגעגע לעבודות והמבחנים
לא עוד פוסטים כשאני מותשת, נשבעת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דונהגרציה