איבדתי את זה. עם כל נשימה ונשימה אני מרגישה יותר שהראש שלי מתפוצץ. נכנס חמצן יוצאת הנשמה. אני מרגישה את עצמי נחנקת מכל נשימה ונחלשת מכל מגע.
כל כך פשוט להעביר דברים בלי לשים לב. אבל באותה קלות שמעבירים מחשבה, מעבירים בן אדם. מעבירים חיים שלמים מבלי להתרגש ומבלי להפנים את ההשלכות.
אני לבד. אני מוקפת באנשים ואני לבד. אני זועקת לעזרה ואף אחד לא פנוי לשמוע. והמעט שפנויים - לא יודעים איך. קריאות השבר שלי מגיעות לאוזניים חלולות. אנחות הסבל שלי כאילו נשמעות באוזניי בלבד.
ועכשיו אני פה. אנשים בחלוקים לבנים מכוונים אותי לפה ולשם, דוחפים לי כדורים ואוכל ומכשירים לפה, לוקחים ממני כל צלם אנוש שעוד חשבתי שהיה לי. מצעים ירוקים על מיטות מתכת קרות, טור ארוך בחדר האוכל ומפקד בדיקות יומי הופכים אותי למספר. עוד משימה, עוד מכשיר שזקוק לתיקון.
תלשתי כבר את כל שערותיי מכאב. חיפשתי מפלט בכל פינה ובכל אמצעי. חשבתי ופעלתי עד שהבנתי. הכל כל כך סתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דונהגרציה