Guiava's Blog

ב-16 לחודש עשיתי את בחינת הבגרות של לשון א'.

המאמר שהופיע שם היה על דונה גרציה, יהודיה מפורטוגל מתקופת היהודים האנוסים.

באופן לא צפוי נורא התחברתי אל הנכתב בקטע, על אף חוסר החיבור שלי עם היהדות ובמיוחד עם המאבקים לשימורה.

מה שאני מעריכה בדמותה של דונה גרציה הוא שהיא הובילה את השינוי שהיא חלמה עליו. היא ראתה מטרה והגיעה אליה- על אף הקשיים הרבים שניצבו לפניה.

בתקופה קשה ליהודים וקשה לנשים הצליחה דונה גרציה לפעול ולהוכיח לכולם שהיא מסוגלת לפעול ולסייע, בגישה פמיניסטית משהו, בדיוק כמו גברים.

למרות הסכנות הרבות הצליחה דונה גרציה להציל יהודים אנוסים רבים, להתגבר על קשיי מעמד, לבנות מקלטים ליהודים, לממן ולבנות מבנים, בתים, מוסדות יהודים, בתי חולים ובתי ספר על מנת להציל את אמונתה.

אני רואה בעצמי אדם שיפעל כמעט בכל אמצעי על מנת לקדם את מטרתו- ולכן התחברתי אל דונה גרציה. דמותה מרתקת בעיני בשל היכולת שלה שלא להכנע למוסכמות החברתיות, לקשיים ולמכשולים ואפילו לסכנת החיים על מנת לפעול למען מה שהיא רואה לנכון.

ולכן החלטתי להיפרד מSon of a fuck האהוב, ומהיום אני דונהגרציה.

כשנשאלתי לגבי זה הייתי עונה וגם כשהרגיש לי נכון תמיד הייתי אומרת שאני לא מתחרטת על שום דבר.

היום אני מבינה.

אי אפשר להגיד שלא מתחרטים על דבר שנעשה. חרטות קיימות בנו על כמעט כל מעשה שאנו עושים.

המשפט המדויק יותר הוא שבין אם עשיתי את הדבר הנכון או לא, אעמוד מאחוריו ואשא בתוצאות, כי האחריות היא תמצית החרטה (ותמצית ההגיון).