עם כל המבחנים שיש לי בתקופה האחרונה חופש פורים באמת בא במקום.

יום  במשך 7 שעות סידרתי וניקיתי את הקומה (בתקווה שהפעם זה יחזיק מעמד) ומרוב שהתעייפתי פשוט נרדמתי מ8 בערב עד 8 בבוקר שבת.

ביום שבת נסעתי לצומת וואסט עם חברה שרק התגייסה והמון זמן לא ראיתי אותה, השלמנו סיפורים  אכלנו ונהננו. כשהגענו לקצרין החלטנו שבא לנו קפה הלכנו לתחנת דלק בישנו שני הפוך קטן ואחרי 5 דקות של ויכוח על זה שאנחנו רוצות לשלם על הקפה אבל הבחור הנחמד החליט שזה על חשבונו נכנענו והמשכנו לשבת ולברבר עוד כמה שעות. כשהגעתי הביתה ניסיתי לנוח ללא הצלחה ובערב נסעתי עם חברה שהכרתי בעבודה וגיליתי שהיא בדיוק כמוני רק עוד 3 שנים בגיל. נסענו לדוריס, הייתה הפקה מדהימה של לה פייסטה שאירחו את ריטמו.

פעם ראשונה שיוצאים ואני לא מוציאה אוטו (שברתי שיא מאז שקניתי את האוטו, הוא עמד יומיים רצוף)

היא באה עם ידיד שלה מהעבודה שארגן לנו כניסה חינם ודיסקים עם הקדשה אישית של ריטמו.

רקדנו כמו שרק אנחנו יודעות כי באנו להזרים איכות בדם שלנו ולהרגיש את המוזיקה.

וכמו כל ילדה בת 18 במסיבה של 21+ נתפס לי מישהו בעין ולקח לו קצת זמן להבין את הרמז אבל בסוף זה נקלט.

תוך כדי כמו כל מסיבה היינו צריכות להתחמק באלרגנטיות מגברים אחרים.

הבחור שנדלקתי עליו, דקל מסתבר לא מהזבל שמוצאים במועדונים בדרך כלל,

כל הזמן שאל אם אני רוצה מים או לאכול כי באמת הייתי מותשת שברנו את הבמה שם מרוב ריקודים.

מפה לשם הלכנו לשבת בצד לדבר הוא מאוד התעניין עליי 

מסתבר יש לנו הרבה במשותף.

אחד מהמפיקים שם עבד איתי ועם החברה שבאתי איתה (בר) בא ואמר לנו שאנשים רוצים שנלך לרקוד באמצע ולא בצד בדד כי אנחנו מקפיצות ומעבירות אנרגיות לכולם.

ובחזרה לעניין דקל, נתתי לו את המספר שלי וקצת דיברנו בהודעות היום בסופו של דבר הוא הזמין אותי ליישוב שלו ואני אבוא בהזדמנות.

החלטתי להיות "קולית" לא למהר ולראות עד כמה הוא מעוניין ואם זה באמת שווה את זה. נחיה ונראה מה יהיה :)

והיום הייתי בצפת אצל נוריה, "למדנו" למתכונת שיש ביום שלישי ובעיקר אכלנו.

נוריה מסתבר סיפרה לאמא שלה על הדברים שעברתי ואמא שלה עובדת סוציאלית. אחרי האוכל שיצאתי לעשן היא באה איתי ודיברה על העניין הזה.

מאוד ריגש אותי שהיא אמרה שמבחינתה זה הבית השני שלי ובכל דבר אני יכולה לבוא יש שם חדר בשבילי ועל כל שטות אפילו שמציקה לי אני יכולה להתקשר ולדבר איתה גם כשנוריה לא נמצאת, ישבנו ביחד בסלון נוריה חבר שלה ואמא שלה ראינו מאסטר שף ממש הרגשתי חלק מהמשפחה.

ואחרי שלקחתי קוסקוס לדרך (אני רוסיה אז כשיש קוסקוס מתפנקים עד הסוף) נסעתי הביתה כיבדתי את המשפחה ושלחתי לאמא שלה הרבה תודה ושהיה טעים.

לסיכום החופש הזה באמת היה במקום. יום שישי היה מועיל יום שבת נהנתי עם החברות והרגשתי כוכבת VIP והיום העברתי יום שלם בבית חם עם החבורת.

אני מקווה שמחר אני גם אנצל את החופש ואלמד למתכונת. 

בנתיים אני מרוצה מעצמי :)

פעם ב... אני נכנסת לפה וקוראת את התגובות שמחזקות אותי כל פעם מחדש,

קראתי מה שכתבתי פעם ואני מנסה לחשוב באיזה מקום שחור צריך להיות בנאדם כדי להוציא מהמחשבות שלו כאלה דברים ופשוט יורדות לי דמעות שהבנאדם שעבר את הכאב הזה זאת אני, ואני פאקינג הייתי ילדה.

כל הנסיונות התאבדות שלי כל הדמעות ההסתגרויות בחדר ימי הרעב למה הייתי צריכה להגיע לזה.

הפעם האחרונה שניסיתי הייתה בקיץ האחרון אז באמת הייתי קרובה והמזל היחיד שלי זה ששתיתי את כל הכדורים עם מים המון כדורים המון מים ובשלב מסויים זחלתי לאסלה להקיא הכל,

הבנתי את הטעות שעשיתי המשכתי להקיא בכוח בכיתי כלכך וכל מה שרציתי זה להתעורר בבוקר.

זה פשוט היה סיוט, כל המחשבות שאי פעם היו לי בראש חזרו הרגשתי שאני שוקעת במיטה, הרשתי דופק מטורף ולא הייתי מסוגלת לזוז הראייה שלי נהייתה מטושטשת לא עניתי להודעות.

ואז הוא התקשר ושאל בצחוק אם ניסיתי להתאבד. לא עניתי פשוט ניתקתי וסיפרתי לו את זה אחרי כמה חודשים.

אני רק נזכרת בזה עולות בי דמעות ובחילה. בזכות ה"חוויה" הזו למדתי לאהוב את החיים בכל מצב והבנתי שזאת הפעם האחרונה שאני אנסה לקחת לעצמי את החיים

פעם הייתי אומרת שאני לא פוחדת מהמוות,אני פוחדת מהדרך בה הוא יגיע. עכשיו אני חושבת שהמוות זה הדבר הנוראי ביותר שיכול לקרות. זה משאיר את המשפחה חסרת אונים. אם אותו לילה היה הלילה האחרון שלי,

ולמחרת אמא שלי הייתה נכנסת לחדר ומוצאת את הילדה שלה מתה במיטה ? העולם שלה היה מתפרק באותו רגע. אני כלכך מצטערת שעשיתי את זה. הוספתי לעצמי עוד צלקת בזכרון וזו הקשה ביותר. עברה כמעט שנה מאז ובכל זאת כל פעם שזה עולה לי בזכרון זה שובר אותי מחדש, בקלות זה יכל היה להגמר אחרת. 

עברתי המון מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן.

נפגעתי התאהבתי כעסתי, אבל בגדול כל הקיצוניים שעברתי חיזקו אותי והפכו אותי למי שאני היום.

לדעתי הפסקתי לכתוב פה כי מצאתי חברות שאני יכולה לשפוך להן את הלב.

עוד חודשיים אני בת 19, כרגע לומדת הנדסאי אלקטרוניקה.

יש אחד שפגע בי כלכך אחרי חצי שנה מדהימה ביחד פשוט נעלם כשעברתי לגור לבד.

אין לי הסבר לזה הוא פשוט החולשה שלי. עברה מאז חצי שנה ואני עדיין נטרפת כל פעם שהוא שולח הודעה.

יוצא לנו מידי פעם להפגש ואני מרגישה כמה אהבה יש בנינו אבל זה פשוט בלתי אפשרי הוא בן 27 בדואי ועובד יחד עם אחותי.

הלוואי הייתי אומרת בלב שלם שאני מבינה את זה ושלמה עם זה שזה לעולם לא יקרה. אבל קשה להלחם ברגשות. 

אני לא מצליחה לשכוח אותו ומאז הסיפור איתו שכלכך נפגעתי פשוט נהייתי אדישה להכל.

אין דבר שאני רוצה יותר מאהבה אמיתית ומי שקרא את הבלוג בעבר יודע את זה..

פגשתי המון אנשים  מדהימים שהיה נחמד לי איתם אבל אין את ההתלהבות אין את הרגש גם אחרי המון זמן.

קשה לי שאין מישהו שמתעניין בי, אוהב אותי דואג לי מדבר איתי.

כל פעם אני מגיעה למצב שאני יושבת עם עצמי בחדר וחושבת מה הבעיה אצלי למה אין לי את זה.

כל פעם שאני נכנסת וקוראת את הבלוג הזה ומסתכלת על עצמי אני מבינה שהתבגרתי והשתפרתי.

אבל הלב נאטם עברתי כלכך הרבה בחיים שלי שאני לא מוכנה להתפשר.

יכול להיות שזה ישתנה ברגע שאני אשתחרר מהעבר קשה כמה שזה יהיה כי אני פשוט מרגישה תקועה שם.

לא מצליחה להתגבר עליו לא משנה כמה הוא יפגע בי. וזה תמיד ככה

מתאהבת נפגעת ותקועה.

הרבה ממה שקרה לי המשפחה לא שמעה מעולם, אבל הם מרגישים שמשהו לא כשורה.

אמא שלי הלכה לאסטרולוגית ודיברה איתה עליי, היא אמרה על האופי שלי ונתנה לה פסלון של דרקון ועליו יושב איש ופסלון של פיל ועליו יושב איש

זה אמור לסמן את היין והיינג שלי ולסדר את הקארמה שלי.

באמת כמה שהזמן עובר אני חושבת שהבעיה היא אצלי אני צריכה להיות קלילה יותר וולהשתחרר מהעבר

אבל אני נכנסת למעגל סגור, בשביל להשתחרר מהעבר צריך למצוא עתיד.

אני מתנחמת בזה שעכשיו יש לי 3 חברות קרובות ומדהימות שאני אוהבת והן רואות מהצד דברים שאני לא רואה ומונעות ממני ליפול שוב.