חלמתי שאני עפה, עפה גבוהה. ואז נופלת. התעוררתי בבהלה. דרשתי חיבוק.
“בבקשה, בבקשה תחבק אותי” התחננתי כמו מתוך שינה. והוא נענה לבקשה וחיבק.
חיבק חזק ככול שיכל.
קמתי, הרגשתי כל כך מותשת. כאילו לא ישנתי שנה, אבל בעצם ישנתי הרבה - הרבה יחסית ללילות האחרונים שלנו.
עוד דקה, ושוב השעון מצלצל. ושוב אני מכוונת אותו למאוחר יותר מנסה למצוא עוד כמה דקות שאין לפני הפרידה האכזרית מהמיטה. וממנו.
עוד חמש דקות
והוא כבר קם. מתנתק ממני.
ואני נקרעת בין ההחלטה הגורלית - האם לקום ולהיפרד מהמיטה או להישאר במיטה ולהיפרד ממנו.
אני נשארת במיטה. מביטה עליו בחצי עין.
מחליטה לנצל עוד דקה. שאין.
ואז פתאום ,כשלא שמתי לב, הוא התרסק חזרה למיטה וחיבק אותי.
שרפתי את ריחו לקרבי. אהובי.
התמכרי למגע שלו, לריח. לא רציתי להתנתק לעולם. רק להישאר בחיבוק שלו לנצח.
אבל בסוף הייתי זו אני שהחליטה שצריך לקום. אז פקחתי את עייני. הסתכלתי על היופי האלוהי הזה שלו, נשמתי עמוק ואז קמתי.
על הדרך הסתכלתי עליו. התחננתי בלב שלא אצטרך לשלוח אותו שוב לשם.
נמאס לי, נמאס שאני אוהבת אותו כל כך.
כל כך שפרידה של יום, זמן מועט כל כך כמו יום, היא כל כך קשה.
ואז אני מבינה - אני אוהבת אותו כל כך שהוא כבר חלק ממני.
כשהוא הולך אני מרגישה כאילו חלק ממני הולך.
אז אולי זו לא הפרידה ממנו שקשה. אלא הפרידה מעצמי.
הפרידה מהאושר הרצוף שהוא מביא איתו.
פרידה מהחיוך שלא יורד לי מהפנים כשאני לידו.
פרידה מהטוב שבחיים.
פרידה מהאושר שלי.
כי אני יכולה להיות מאושרת כשהוא לא נמצא, אבל אין כמו האושר שהוא מביא לי. אין כמו האושר של לראות אותו.
גם אם ראיתי אותו לפני כמה דקות.
אולי זה אנוכי להיות כל כך קשורה, כל כך תלויה בבן אדם, בו.
אבל אני אוהבת אותו.
באמת ובתמים.
ואני דואגת שהוא תמיד יזכור את זה.
אני כל כך אוהבת לספר לו את זה - שאני אוהבת אותו.
אולי זה מטריד אותו, שאני אוהבת אותו כל כך. ואולי הוא היה מעדיף שלא אוהב אותו כל כך הרבה.
אבל זה מה שזה.
אז הוא יורד מהאוטו ונכנס לתחנה. נוסע. נעלם לי.
אז אני נושמת עמוק ומביטה בו עד שהוא נעלם.
מופתעת כל פעם מחדש עד כמה המלאך הזה נכנס לי עמוק ללב.
עוד פעם,
אני יודעת שזה לא קשור.
ואני כמעט בטוחה שאין כאן כבר אף אחד.
פשוט.. הרגשתי צורך לכתוב.
ואם אני כבר כותבת... אז למה לא לשתף?