תערו של אוקאם

אף פעם לא התאהבתי ממש. לא חזק. מהקוטב השני עמדו אלה שהתאהבו בכל בחור ששאל אותן מה השעה ואז נפגעו כשזה נמוג. תמיד קינאתי בהן, כי הן זכו לחוות את התחושות האלה כל הזמן; לחשוב כל הזמן על הבנאדם הזה, לרצות אותו לידך, להתגעגע אליו כשהוא בקצה השולחן בכיתה, לקוות שגם הוא שם לב כשאת לא שם. וזה עצוב לי נורא שאני כמו מכונה אוטומטית שמתוכנתת לרגשות בסיסיים ותו לא. לחתוך את עצמי עזר לי להרגיש, לאו דווקא רגשות חיוביים, אבל כל רגש אצלי הוא חיובי כשיש דיפיציט כזה של רגשות. כל הזמן אני מרגישה שאני בחוב רגשי. 

אז אני מוצאת את עצמי חושבת עליו. ולא קורה בינינו כלום, רק הא ודא ולא יותר, ועדיין - הלוואי שכן היה מתפתח בינינו משהו. וכן, זה אגואיסטי מאידך כי אני פשוט רוצה למלא את החלל הזה שיש לי בחזה, מצד שני - אם הוא היה שלי, אני יודעת שהייתי עושה לו רק טוב. לא מתוך הבנה נרקיסיסטית אלא דווקא מתוך אותו חלל, שגורם לי לרצות להיות הכי טובה שאני יכולה, בכל המובנים, כדי לרצות אותו ולהיות טובה מספיק.

והנה בא אותו ענן שמעיב עליי; את לא טובה מספיק, למה שהוא ירצה אותך, יש לו חברה אחרת, נדמה לך שאת תוכלי להשתוות לה? איזו תועלת הוא כבר יכול לקבל ממך? אם היית איתו לא היית מתנהגת כמו כלבה משוגעת כמו שאת תמיד איכשהו מתנהגת? זה באמת היה פותר לך את כל הבעיות?

אולי. אני לא יפה מספיק בשבילו. אני יודעת שזה שטחי מאוד אבל אני יודעת שהמצב שלי אבוד אלא אם כן אני נראית כמו ג'יזל. ואני כל הזמן מרגישה שאני משווה את עצמי לבנות אחרות שנמצאות בקרבתו ואני לא מרגישה שאני יכולה להתחרות עליו. והייתי רוצה, באמת, להרגיש את הדגדוג הנעים הזה בבטן כל פעם שאנחנו מדברים, ואני מחזיקה את החיוך שלי הכי חזק שאני יכולה בקרבתו כדי שהוא יראה שהוא עושה לי טוב. אבל אם הוא עושה לי טוב, אני אמורה לחייך באופן טבעי. הוא כן גורם לי להרגיש טוב, אבל לא עם עצמי; את הבאג הזה בראש שלי שום דבר לא יתקן. 

ואני לא יכולה לישון ואני מרגישה שאני משתמשת בו' החיבור יותר מידי ואני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו ועל עצמי ועל כמה שאני שונאת את עצמי. והשנאה הזאת פשוט מרחפת מעליי כמו עננה ואין מי שיעמוד איתי יחד מתחת לאותה המטרייה.

והבטן שלי נדבקת לגב ואני כולי סתירות פנימיות ואני רוצה לבכות ואני לא מסוגלת. כי אני רובוט, תוכנה קרה שמבינה רגשות אבל לא מרגישה אותם. וזה מעציב אותי מאוד.