נהג אוטובוס שרצה להיות אלוהים.

חופש די מעפן. עבדתי, ועשיתי הרבה כסף, אבל זה לא היה שווה הרבה. אולי קצת לא רואים את זה מבחוץ, אבל היה די בודד. וגם היחיד שהיה בתקופה הזו בחיים שלי, יצא כ... איך אני אגיד את זה? שקרן? בוגד? מאכזב? תחשבו על קצת מכל אחד. והיא, אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר עליה.

ה'חופש' עבר ממש מהר, חוץ מלעבוד ורפסודיה לא עשיתי שום דבר. כמה שהכל טוב כשיש כסף וכל דבר חומרי שאתה רוצה וזה, זה לא שווה הרבה כשאין לך את החברים שלך איתך, ואנשים לסמוך עליהם. אני מניח שזה יחזור כשאחזור לפנימיה ואז הכל יהיה בסדר, אבל כאן בבית, גם חמש דקות יכולות להיות מדכאות מספיק בשביל להזכיר לך שאתה לא שייך, שזה לא המקום שלך, ואולי אני קצת מגזים אבל אני חושב שזה באמת מה שקורה.

אני רוצה את המקום שלי, עם מדף הספרים שלי, עם אנשים מסביבי, אנשים שאפשר לסמוך עליהם.

שנה חדשה.. יותר מדי רעיונות וקצת מדי וודאות לגבי מה הולך לקרות. 

הרגע הזה, בו אתה יושב ומסתכל על העננים. חושב לעצמך, מה נשאר לי? כאשר אני יושב כאן, ובצד השני, ריק. הרי הם לא חושבים עלייך אם אתה לא שם, למרות שנחמד לזרוק הערה בשביל היופי מדי פעם. מחשבות, רגשות, הכל בתוך עצמך. חושב לשתף? לא, הם יבקרו אותך, וישפטו אותך, אולי ינסו להבין אותך, אבל איך זה יעבוד אם אתה נסגר בתוך המצב הזה? השאיפה לעל טבעי, לבלתי אפשרי, לריגוש, לנשימה אחת שונה, לטעם חדש, לקול חדש. שקט עצוב, כלום לא חשוב, כלום לא מעניין. אין לאן לשאוף בתוך הבועה הזו, קשה לצאת, והמאבק אפילו לא התחיל. להתנתק, להתרחק, לקרוע כל חוט וקשר, בשיניים.

כל הפעימות, הנשימות, הכל עולה עלייך. זה משתלט עלייך. מה תדע בעוד שנה? מה תחשוב? גם אם טוב, וגם אם רע, זה לא משנה הרבה, בכל מקרה לא נזכור את זה עוד כמה זמן, זה ישתנה. תפוס ביצים.