למה הכל מתפורר לי בידיים?!
למה הכל נהרס לי מול הפנים?!
למה הכאב הזה?!
הכל היה כלכך טוב
(אני אעיז ואכתוב אפילו די מושלם)
פתאום תוך שניה,
הכל נעלם כאילו לא היה....
באר הדמעות מסרב להתייבש
וכל מה שיש לי לעשות זה לבכות את הנפש החוצה....
אני מנסה להבין מה עובר לו בפנים ואני לא מצליחה.....
אנשים נורמליים היו מגיבים לסיטואציה הספיציפית באטרף
כעס
דאגה
כאב
תמיכה
ניחום
ומה שהוא עשה זה להתעצבן עלי.
לקלל אותי ולהאשים אותי בטיפשות שלי...
גם אחרי הסיגריה, הוא נרגע
ועדיין, שום תמיכה מהכיוון שלו,
שום עניין
אפילו טיפת דאגה....
זה מגיע אחרי ריב,
אחרי שאני מתחננת אליו לנחמה מצידו
כי קשה לי,
כי כואב לי,
כי רע לי,
רק אז, אחרי שהוא מסיים להילחם עם עצמו,
הוא מחבק אותי.....
אני אוהבת אותו,
מוכנה לתת לו את הנשימה האחרונה שלי!
והוא...?
אני יודעת שהוא כן (ככה אני מאמינה לפחות)
אבל החוסר אכפתיות והאפטיות מצידו
מראה בדיוק את ההפך....
זה הורג אותי.
אני מרגישה שעם כל ריב אני מתה יותר ויותר....
מחר על הבוקר לימודים
אבל לא אכפת לי...
הוא נסע.
להירגע.
הוא שיכור, אני דואגת....
לא מסוגלת להירגע.
סיגריה אחרי סיגריה,
כדור אחרי כדור....
עד מתי זה ימשך...?
לא רוצה לסיים את זה!
למרות הכל, טוב לי איתו.
הוא הצד החזק שלי....
אני אוהבת אותו כמו שהוא,
עם כל החסרונות שלו.
הוא העתיד שלי....
עד שמצאתי את החצי השני שלי,
אני לא אוותר עליו...
אבל...
(תמיד יש את האבל הזה)
אני לא יכולה יותר....
אני גמורה פיזית, נפשית, בכל מובן שיש....
אני מפחדת להעלות אפילו על הדעת...אבל...
האם זה הסוף?
עד כמה שזה כואב, אבל אי אפשר יותר ככה....
האם זה כלכך הרבה לבקש את התמיכה הקטנה הזאת...?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: