אני לא אוהבת את זה שבמקום לעדכן את ההיסטוריה שלי אני צריכה ללמוד להיסטוריה, אבל אין מה לעשות. בתקופה האחרונה הראש שלי היה קבור עמוק במחברות ובסיכומים, וזה לא משנה אם זה במתמטיקה או היסטוריה. כן, זאת תקופה קשה נורא, אבל היא מתחילה להיגמר ואני מאושרת. יהיה לי את החופש שלי לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, להגיד מה שאני רוצה בלי לחשוב אם זה משפט מורכב או מחובר, כי זה כל כך לא משנה.
אני רוצה לנסוע. אני רוצה בקיץ לארוז מזוודה קטנה, ולנסוע לאנשהו. לצימר בדרום, לדירה בצפון, אולי אפילו לחו"ל. יש לי את הכסף, זה לא בעיה. שיהיה לי את הזמן שלי, רק שלי: להיות לבד. לשמוע מוזיקה לבד, לאכול לבד, לטייל לבד, להסתכל על הנוף לבד, לכתוב לבד, לחשוב לבד, לקרוא לבד, לישון לבד (אלא אם כן יהיה/תהיה שם מישהו/מישהי חמוד/ה), לשחק לבד, להתקלח לבד (שוב, לא חובה, תלוי באנשים שיהיו שם), ובמילים אחרות: לחיות לבד.
אני רוצה לחיות. לחיות את החיים שלי. אני זמיר שכלוא בכלוב של זהב ושל יהלומים, כלוב שמבטיח לי עושר, כבוד, כוח, יוקרה והצלחה. כל מה שאני לא צריכה כדי להיות מאושרת. סורגי הכלוב הם תחרותיות, לימודים, השכלה גבוהה, יופי ומיניות. אני רוצה להיות הכי טובה בשביל עצמי. אני רוצה ללמוד ולהשכיל בשביל עצמי. אני רוצה למצוא מישהו שיהיה נחמד אלי לא כי אני יפה אלא כי אני מוצאת חן בעיניו. אני רוצה למצוא מישהו שיאהב אותי.
אני רוצה לחיות בשביל עצמי, ולא בשביל אחרים.
A nightingale in a golden cage
That's me locked inside reallity's maze
בבלוג זה
בכל הבלוגים
