"כשאתה מסתכל על בבואתך במראה, האם אתה שלם עם מה שאתה רואה?" שאלה אותי אמא.
" לא יודע, אני נראה בסדר. רגיל." עניתי.
"ואם תסתכל עמוק יותר, תפרוץ את מעטה השטחיות והחיצוניות. תתבונן היטב במעשים שלך, בהתנהגות שלך ובאופי. מה עכשיו אתה אומר?"
"רק רגע אחד, לאן את מנסה לכוון את השיחה הזאת? את רוצה להראות לי ש..מה? אני שטחי?"
היא גיכחה. " רק רציתי להפנות את תשומת הלב שלך לדברים החשובים באמת.
אנחנו, בני האדם משקיעים משאבים וכוחות כה רבים בדברים טפלים ולא חשובים. אנחנו שוכחים מה באמת משנה. אתה בגיל הנכון להתחיל לחשוב יותר לעומק, לפתוח את הראש ולא ללכת 'אחרי החלילן'. אם תמשיך בדרך הזו, אתה תגדל לחיות חיים בינוניים. אתה תתפשר ותתעסק בדברים לא חשובים. זה מה שאתה מייחל לעצמך?!"
עכשיו כבר הבנתי לאן זורמת השיחה. לא ממש לכיוון שרציתי.
"אם תשכח את הערכים שלך ולא תעריך את הדברים הקטנים, אלו מן חיים יהיו לך?!" היא המשיכה.
"ככל שתפקח את העיניים מהר יותר ותשים לב לדברים הקטנים, יהיו לך חיים מלאים ושמחים יותר. אם לא תיקח שום דבר כמובן מאליו, אתה תופתע כל פעם מחדש מהדברים הטובים שנקרים בדרכך. כך לעולם לא תהיה עצוב. תלמד להעריך. לא רק את החיצוניות, גם את הפנימיות. ויותר מזה, לא רק את הטוב, גם את הרע. זה אולי קלישאתי, אבל לכל דבר שקורה לאדם, יש סיבה. זה יכול להיות
קשה וכואב או מצחיק ומשמח, אבל יש לזה משמעות עמוקה הרבה יותר. אם תלמד לשים לב ותמצא את המשמעות הזאת, תהיה מסוגל לקבל כל 'גזירה'".
אני מצטער אמא, את אולי מדברת על איזשהו עולם ורוד אחר, או על דור שונה לגמרי, אבל זה ממש לא העולם שלנו". עניתי, מנסה לעדן את דבריי.
"כאן אנשים אונסים, גונבים ורוצחים בלי רחמים. כאן רק החיצוניות משנה ואין שום ערך למוסר או לרגש. אנחנו ממזמן חיים בעולם שטחי, אף אחד לא שואף להיות טוב יותר. לאף אחד אין חלומות גדולים וכל אחד פה עסוק רק בעצמו. אז מה זה יעזור שאני אהיה אדם טוב יותר אם לא נמצא פה אף אחד שיעריך?!"
"אני יכול לסכם בשלוש מילים את כל מה שלמדתי על החיים: הם תמיד ממשיכים."
-רוברט פרוסט-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: