שנייה אחת , בוקר אחד , רגע אחד , שעה אחת , שנייה.
מאית של אושר,דקה של הבנה והשלמה,רגעים של אופטימיות,
זה היה כלכך נורא,אם יכולתי רק להמשיך ולהרגיש את זה ? לפחות רק עוד קצת...מספיק כדי לדעת שאני לא חלולה כל-כך,מספיק כדי להזכר איך זה מרגיש להרגיש,להרגיש משהו אחר מהמועקה הזאת והכאב לב הנפשי שמקרין החוצה בסממני כאב פיזי,שעוד רגע נקרעים כבר מהייאוש המוחלט.
שעוד רגע היה עובר , ולא הייתי מוצאת את עצמי נתקלת ברמה חדשה של מילה שלא מצאתי את הגדרתה עדיין,מילה שלא הומצאה כיוון שלא חשבו עלייה,מילה שלא הומצאה כי זה כבר אינו אפשרי לתאר במילים את הרגש הזה שאדם מרגיש כשהוא מגיע לקצה. אני מסתכלת החוצה ונושמת אוויר קר,החורף הזה היה הנחמה שלי ובעת ובעונה אחת הסיוט הגדול שלי. החום של הקיץ לא מצלצל לי אבל אולי איתו יחזור גם החום שבלב.
"את שונה ממה שהכרתי.לא חשבתי באמת שהכאב שלך יכול להיות כל כך ממשי,אבל איך?את עוד כל כך קטנה,מה את מבינה."
"נדחסו לי שנים רבות במקבץ השנים המועטות שאני באמת חיה ונושמת בהם.לא התכוונתי,ככה זה יצא."
"אני לא מבין לפעמים...למה את עושה את זה לעצמך,את מרשה לעצמך להחליק במורד ההר הגבוה בעולם ולהרגיש כל אבן שאת נתקלת בה בדרך"
"אני יודעת,משהו דפוק בי אני מניחה.כאילו שבאיזה שהוא מקום אני גם ניזונה מהכאב הזה,אני לא רוצה בו בכלל אבל הוא שם.הוא תמיד שם,וכשאני מצליחה לגבור עליו משהו קורה שמפיל אותי"
"את זו שמפילה את עצמך יקירתי,את זו שפותחת את עצמך להכל ועומדת חשופה מול העולם כולו,כאילו מבקשת שיכו בך."
"אולי.אולי זה סתם החיים."
"אולי זה סתם החיים."
זה לא תמיד כיף להרגיש כלכך שונה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
moby.