מול הבית שלי התחילו לבנות קוטג'ים מבחילים. קופסאות לבנות , והרבה מהם .
הדבר הכי דפוק בלגור בבתים האלה ? שהם מוקפים בבניינים ובתים אחרים .
כאילו THE FUCK הכל שם כלכך דבוק אחד לשני וצמוד , אתה פותח ת'חלון בבוקר ורואה את השכן . פותח חלון אחר,שכן אחר.
נוף ? של בניינים.
כלכך מבאס. מעדיפה לגור בצריף ולא בקוטג'ים המפוארים האלה. 2 וחצי מיליון שקל על מה ? על חוסר פרטיות ? על הנוף המרהיב שמשתקף מהחלון?
עפו על עצמם הייתי אומרת. רחמים על מי שקנה שם בית.
קיימים בתוכי שני צדדים נורא קיצוניים.
הצד הנונשלנטי , האדיש הזורם שמוצא את עצמו מעביר איזה חצי שנה בהודו בפנאן , בלי בעיות בלי דאגות בלי לחשוב על העתיד
והצד ההיסטרי , האובר היגייני המרוקאי הפסיכי שבוער כל הזמן במחשבות על העתיד על ציונים על החיים ודואג לכל מה שלא באמת חשוב.
השאלה היא,איזה צד בולט יותר?איזה צד ינצח בסוף? המלחמה התמידית הזאת עם עצמי תשגע אותי בסוף.
בזמן האחרון יש לי כלכך הרבה מה להגיד על כלכך הרבה דברים.
וכן אני רוצה את הפורקן הזה בבלוג,אבל משום מה כל פעם שאני פותחת את המסך הלבן הזה,הכל נעלם לי.
אני חושבת על פוסט מילה במילה,אני באה למחשב והכל בורח. המילים הולכות לאיבוד .
משהו בתוכי צריך להתפוצץ . אני מרגישה את זה בוער בתוכי.
אני מאמינה שזה יתפוצץ בדרך הטובה , דרך אומנות .
אני זקוקה כלכך להשראה . מוזה , תבואי כבר כי נמאס לי לחכות לך !!! יש לי פרוייקטים באומנות לעשות השנה.
(זה אני ב7 וחצי בבוקר. מה זה לא קולטים שאני שניה מלחזור לכפיות עם הכרית שלי הא?)
ואם כבר ביתספר.
התחלתי בזאת את שנתי האחרונה.
ואני מתה מפחד.
ועייפה בעיקר.
כאילו.......באלי שזה יעבור. אבל לא באלי שזה יעבור. חחחחחחחחחחחח
לילה טוב . מחר מסיימים ב6 בערב. י"ב זה שנה זורמת הבטיחו לי...
בולשיט :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
moby.