שרואים סרטונים ישנים מהתקופה שהייתי שמחה והיה לי אכפת
מהתקופה שהרגשתי שחוויתי שהייתי שייכת,שהתנסתי ולמדתי ונפלתי
שכל מה שהרגשתי הרגשתי בצורה מוקצנת
אם זה אהבה שמחה דיכאון
נוסטלגיות מצד אחד זה כיף,לראות כמה היה לך טוב בעבר וזה קצת מנחם
מצד שני זה פשוט מכניס לדיכאון,לשבת לראות את עצמי של פעם חיה אמיתית וצוחקת נהנת מהחים והחים נהנים ממנה
מתנהגת כמו משוגעת,נאהבת על ידי הכלל ואוהבת את כולם
זה כזה מעציב שהכל נעלם
שהייתי יושבת ורואה בריפיט את הסרט דה וואל כי אהבתי את התחושה הפסיכודלית שזה הכניס בי
שהייתי שומעת מטאליקה או רדיוהד בפול ווליום ומרגישה כל מילה כאילו נחרטת עליי
שהייתי עם החברים והתחרפנו והשתגענו ולא היה לנו אכפת כמה מפגרים היינו יוצאים,היינו ילדים זה היה בסדר
עכשיו הכל רציני,הכל עמוס ודחוס ולעוס ומאוס.
כולם מרוחקים מכולם כל אחד בעולם שלו
כדי להחזיק את האש דולקת יש סיפורי רכילויות ושטויות למיניהם
שום דבר לא נשאר אמיתי וטהור
בא לי להיות הכי אני שיש
להתפרע להשתגע לקפץ ולצחוק
ובא לי שיזרמו איתי ולא יסתכלו עלי כאילו אני איזה פסיכית לא מהעולם הזה
תשתחררו,אנחנו רק בני 17 ... כל החיים לפנינו
WHY SO SERIOUS .. ???
חח ראיתי מלא סרטונים מטיולי שלח וישיבות בפארקים,כל מיני שטויות של חבורת פריקים מפגרים
ניחם אותי להזכר בצד האנושי של החברות האמיתית הזאת
באלי לחזור אחורה בזמן ולהעריך את החיים שלי יותר...
2008-2010
אקראי
יש הרבה טמטום הרבה חברים והרבה שטויות
ואהבתי כל רגע,גם את הגרועים ביותר,אולי דווקא אותם הכי.
מה שנותר עכשיו זה להסתכל קדימה,להאחז בעבר אף פעם לא הוכיח את עצמו כפיתרון למשהו
לא צריך לנסות לשחזר , צריך לשפר ולהרים את מה שיש
בהצלחה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
moby.