רציתי לעשות משהו קל. כן לכתוב קצת לשם שינוי. מקווה ולא היו שום שגיאות כתיב אז אנא סלחו לי על בורותי בכתיבה XDDD אה בהתחלה זה היה במבטה של בחורה הראשית ואז מידי פרק יחולק מתצפית מבטה ומתצפית המבט של הבחור פה. זה לא סיפור אהבה בינהם. זה סיפור ידידות ששניהם עוזרים זה לזה. אני רציתי לכתוב משהו לחברתי שבקושי יוצא לי זמן לדבר אליה ומתחיל לשכוח דברים ממנה. אז חשבתי שאם לא תענה לי אז לפחות אשמור משהו חשוב ממנה במילים. כן במילים אפשר להיזכר מאשר תמונות או שיחות. אנא ממכם תהיו כנאים לגבי הכתיבה וכל שגיאה הכי קטנה. תודה רבה ממכם וקריאה נעימה.
פרולוג
אני שונאת יום ראשון ללימודים. במיוחד שאני חייבת לבוא עם אבא למדינה המשונה הזו שבקושי מדברים בה אנגלית. איך קוראים לה שוב? ירדן? לא... יד שלום? לא... אה כן ישראל! שם כל כך מטופש לדעתי הכנה. מי ירצה שם כזה למדינה? ממש די חסר הגיון בשם הזה. למה לא יכלו לחשוב על שם יותר מעולה ומעורר שמחה כמו ניו יורק, סין, איטליה, צרפת וכולי? אני חושבת שפשוט הם היו עצלנים מידי מלחשוב על שם יותר טוב.
נו טוב הפסד שלהם. אבל למה אני חייבת להיגרר עם אבא לעבודתו שוב לישראל? אה כן כי אמא מתה וכעת אני חייבת לגור עם אבא. זה נשמע חסר התחשבות מצידי אבל אבא הוא לא האב הטיפוסי שנמצא בסביבה. הוא מטיפוסים שעסוקים בעבודה ובגלל זה אשתו רבה איתו, שניהם רבים ובסוף מגיעים למישהו שיפריד בינהם וככה נגמר הסיפור. זה האמת וזה החיים. אין אהבה, אין שמחה בנישואים וזו האמת. אבל מה אעשה הוא היחידי שיש לי. כן המשפחה שלי קטנה אז אבא ואמא היו היחידים שהיו בסביבה.
היחסים שלי עם אמא היו טובים, כמו כל אם ובת. יוצאות לשופינג, מרכלות, מנקות את הבית, עוזרות זו לזו בדברים, עושות ספורט ביחד. כזה דבר שבשגרת יום-יום.
והיחסים עם אבא? יחסי היי ושלום. כן זה קצת מסובך כי הוא התגרש מאמא כשהייתי ממש קטנה אבל זה לא משנה לי. אם הוא החליט להיפרד ממנה סימן שגם ממני הוא נפרד. אז למה הוא לקח אותי? פשוט אם האם הנוכחית מתה האחריות עוברת לאב. גם כן מערכת משפט טובה.
אז אני עברתי לבאפולו לאיפה שאבא שלי גר, התחלתי לסדר את דברי אבל אז הוא עצר הכול ואמר בחיוך קטן ובסלבנות "איימי, אנחנו עומדים לנסוע בגלל שקיבלתי קידום. אנחנו עומדים להישאר למשך 3 שנים בישראל. זה לא יפריע לך נכון?"
'יפריע לי? הצחקת אותי' חשבתי בזלזול ורק הנהנתי וארגנתי את דברי ועשיתי כדבריו והנה אנחנו במונית למלון. כן בנתיים נהיה במלון עד אשר אבא ישיג דירה. דבר שאני מעדיפה שלא לקנות בחור הזה שנקרא, תל אביב. כן זה בעצם המקום הבילוי של הישראלים הללו. ראיתי מספיק חדשות כדי לדעת שפה מתרחשים מספיק הפשעים.
הגענו למפתן המלון שמה חיכו בחיוך די מזויף עובדי המלון לעלות את המזוודות שלנו לחדר. במקרה שלנו סוויטה אבל לא העזתי לתת להם לגעת לי במזוודה. אף אחד לא נוגע לי במזוודה וזה סוף הפסוק. עלינו למעלית ונכנסנו פנימה. לחצנו לפי ההוראות שאבא קיבל על הספרה 14 ועלינו למעלה מעלה. הייתה מוזיקה די מעצבנת ברקע אך זה לא הפריע לי. כשהמעלית נפתחה בקומה שלנו יצאנו ולבסוף הגענו לחדר. אבא פתח את החדר עם המפתח המיוחד שקיבל, וזהו אנחנו בבית הזמני שלנו.
"איך את מתרגשת למחר ללימודים?" אבא שאל אותי במבט מעוניין בזמן שפירק את המכנסיים שלו.
"מה זה משנה בכלל" אמרתי לו במבט מפונם תוך כדאי שלקחתי פיגמ'ה לאמבטיה והמשכתי בעודי מתפשטת "אף אחד לא ידבר איתי אבא. אני אהיה היחידה שתדבר אנגלית ואהיה הילד החדשה מחו'ל שבטח חושבים שהיא עובדת זרה"
"אל תדברי שטויות חומד" אבא נחם אותי ויכולתי להישבע שהוא שוב היה עסוק בלחשוב איזה עניבה ללבוש לפגישת העסקים שלו. גם כן חושב על עניבה בזמןש אני מדברת.
"אבא אתה חיי בפנטזיה ותיקח את העניבה השחורה, זה מראה שאתה רציני מרוכז ומתמיד" אמרתי בעודי שמה את החולצה על החזה שלי בעדינות. הלכתי מהאמבטיה למיטה שלי והתחלתי להתארגן לשינה.
"אוו ואני רציתי ללכת עם העניבה הירוקה. נו טוב אם זה מה שאת חושבת שנראה טוב אז נלך על זה" צחק אבא והניח את העניבה השחורה עם חליפת העסקים על קולב בארון והלך לאמבטיה להחליף בגדים.
"לילה אבא" אמרתי בפיהוק ונכנסתי לשינה עמוקה.
כשאני בדרך כלל חולמת לאחרונה אני חולמת על התאונה. כן אמא שלי מתה בזמן שהסיעה ידידה שלה. הם נסעו בשלווה ובתמימות אך לגורל היו תוכניות אחרות והמכונית נפגשה עם מונית שהנהג שלה היה עסוק כל רגע דיבר בטלפון ולא שם לב לכביש. גם אמא שלי מתה בכביש והיא הייתה ידועה בעיר מנהטן.
כולם הכירו אותה. היא הייתה תורמת בכנסיה, עוזרת לנזקקים וכל מיני דברים. הייתי גאה באמא שלי שאמרתי בכיתה א כששאלו אותי מה ארצה להיות כאגדל אמרתי "אני רוצה להיות אמא" אז שאלו אותי למה אז ענתי "כי גם אני רוצה לעזור!" כן אני אהבתי מאוד את אמא שלי ואני עדין אוהבת. אבל מחר איך בדיוק אתמודד עם אנשים שאני בוקשי מכירה? איך אני יכולה להיות בלי החברות שלי צלאס'י ולינדזי? הם לגמרי עצובות שאני לא אתן... הם מבואסות ולא יודעות איך להתמודד עם בצפר.
לקח לי זמן להמשיך לחלום על דברים שונים עד שהתעוררתי למשמע השעון המעורר וידעתי שהגיע הזמן ללכת לבצפר
&&&
לקחתי מונית לבצפר כי אבא נסע כבר ב7 בבוקר לעבודה ולא יכל לקחת אותי איתו כי הבצפר בקצה השני של העיר. אז הסתכלתי על הנוף. יותר מידי בניינים אם אתם שואלים אותי. זה אשכרה חיקוי זול של ניו יורק סיטי. רק תשכו ממה שאמרתי, זה חיקוי ממש עלוב של ניסיון עלוב עוד יותר לחקות עיר כל כך מדהימה כמו ניו יורק.
לבסוף הנהג עצר מול הבית ספר. הוא נראה כמו כל בית ספר רגיל אך שונה מהמימדים שלו מבית ספר רגיל במנהטן. אז שלמתי לו לקחתי את התיק על הכתפיים ונכנסתי יחד עם שאר התלמידים. כולם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מכוכב אחר.
כן כבר שכחתי לציין שאני צבעתי רק לאחרונה את השיער החום שלי ללגמרי אדום? כי אדום זה הצבע הכי אהוב עליי. אז אני נראת כמו גינג'ית פרוצה עם עיניים חומות ושיער שלא מתאים בכלל. אז מה אם השיער שלי צבוע? מה לא שמעתם על לנסות דברים חדשים? אז רציתי להראות כמה אחת מדמויות ה... איך צלאס'י קוראת להם? או כן אנימה. כן היא חולת אנימה והראתה לי אנימה אחת. זה היה נחמד אבל ילדותי אבל אהבתי את השיער של הבת שרציתי כזה והלכתי לספר הרשמי שלי והוא עשה את התסרוקת הזו בלי להתווכח. כשאני מסתכלת לעבר מטרה אי אפשר לעצור אותי, אז אל תנסו לעצור בעדי אם אתם רוצים לחיות.
הלכתי פנימה במסדרון. המסדרון היה לבן עם לוקרים ירוקים וגם מדרגות עם אבנים כאלה כמו בבית ספר שלי, שחור לבן כמו לוח שחמט. הלכתי בחיפוש אחר המזכירות ולא ידעתי איך לקרוא את השלטים בעברית אז שאלתי אנשים אך הם לא ענו לי בחזרה. אך בסוף היועץ הגיע ומצא אותי.
"שלום לך" הוא שאל אותי באנגלית "איך היה היה הטיסה?"
"די קופצנית אבל אני בסדר שלמה וטובה" עניתי לו בשילוב ידיים וחיוך קטן "אז תראה לי את בצפר ותספר לי עליו קצת?"
"כמובן בואי אחרי" הוא סימן לי והתחלנו ללכת מסביב לבצפר. הוא הראה לי את הספרייה שהייתה בהחלט גדולה ומלאה ספרים בעברית שכמובן אצטרף לקרוא למען שיפור העברית שלי. עברנו אז לעבר מגרש הספורט המקורה ושל הבחוץ. המקורה היה גדול ומוכן למשחק כדורסל מכל סוג שהוא או כדורגל. אבל המגרש של מבחוץ היה די קטן אך הספיק למשחק כדורגל שבטח הבנים נהנים פה. אז עברנו ליד הקפיטריה שהייתה דומה לקפיטריה בבית הספר שלי במנהטן. אפורה, צבע חום בקיר, מבחר רב של ממתקים וגלידות, שתי נשים מבוגרות ונער עובדים על אוכל שונה שהיה מונח בצד נקניקיות, שניצל [אם לדבר החום זהוב ככה קוראים לו פה], סטייק, חביתה ועוד כל מיני. אז עברנו לכיתות ואני אהיה בכיתה י' 2. הוא הראה לי את הכיתה שעדיין הייתה ריקה כי בנתיים לא לומדים בה בשעתיים הראשונות.
"טוב אני חייב לזוז, יש לנו לארגן את טקס הפתיחה ללימודים אשמח לראות אותך מבקרת במשרד שלי" אמר לי היועץ בחיוך רחב שיניים לבנות. "אה שכחחתי להציג את עצמי, אני זוהר ארני. נתראה בטקס איימי" וככה הוא הלך לדרכו והשאיר אותי לבד לחשוב מה לעשות בעוד שעתיים. טוב אני יכולה להיכנס לכיתה ואכן רציתי אבל מה כבר אעשה שמה? אשתעמם למוות? אז החלטתי לצאת החוצה.
השמש היום לא הייתה חזקה, היא הייתה די חלשה ומוסתרת בעננים. יצאתי החוצה וראיתי כמה ספסלים שמוסתרים ע'י כמה עצים גבוהים קרובים לאולם הספורט המקורה. התקרבתי קצת וישבתי אך בספסל אחד הוא ישב שמה.
הוא היה נער שמן, עם משקפיים כחולות, לבש חולצה שחורה ומכנס שחור קצר והיו לו דווקא עיניים יפות. ירקות-כחולות שגורמות לך לרגע לתהות למה הוא כזה שמן במקום להיות רזה כזה. הוא לא שמע כלום הוא היה באוזניות שחורות מחוברו, ל-MP3 והוא עסק בלקרוא בספר באנגלית. התקרבתי וראיתי שזה הספר שלפני חודש קראתי 'The second short life of bree tanner' זה ספר דווקא מעולה. אני אוהבת אותו במיוחד. אז התקרבתי לנער ושאלתי באנגלית "אתה אולי יודע לדבר אנגלית אם אתה קורא קצת?".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wizardmon