למה לא עדכנתי לאחורנה אתם שואלים?
היה לי קצת בעיה. יותר נכון טראומה מיום רביעי האחרון. מה קרה ביום רביעי שגרם לי לנסות לזעוק שוב לעזרה?
אני אספר לכם.
"פעם אחת הייתה כיתה שיצאה החוצה מבית הספר ליום גיבוש הזנק.
לטיול זה לא יצאו כל הכיתה אך יצאו בערך 16 ילדים. הרוב בנות והיו רק שישה בנים.
היום התחיל באולם ספורט בו הילד ששמו עוז או בכיניו Wizardmon בבלוג הלך גם איתם. כי הוא אף פעם לא מאחר או מפסיד יום לימודים.
היום היה נראה בסדר, רגוע ושמח. בהתחלה המורה שהדריכה את היום נתנה לילדים כדור מטופש שהיה אמור להיות עבודת צוות כמה שיותר להחסיר שניות. עוז ניסה לתפוס לראשונה את הכדור אבל הערס שזרק לו פגע ביד שלו חזק וזרת הקטנה וחסרת הכוח של עוז נשברה וכולם צחקו עליהם.
עוז פחד ראה את המסכות הלבנות עם הבעות הצחוק והלגלוג של היצורים עטופי הברסים שאותם הוא רואה את כיתתו עוטפים אותו וצוחקים אליו. אך זה הופסק והיום המשיך.
לקראת סיום היום קרה מקרה ובו הצרכו להשתמש במשקל הכבד של עוז בפעילות להעביר את הילדים מהקצה השני של האי לקצה האחר. לעוז היה פחד גבהים למרות שהאי היה קטן אך הם לא הקשיבו לו. כשעלה על הלוח עץ שעזר לילדים לחוץ עוז קיבל התקף פחדה וחרדה.
הוא ראה את עצמו עומד על בניין גבוה והוא עומד על חבל. ומתחת לבניינים? כביש סוען ובו המכוניות צופרות ורצות כמו נקודות אור שנעלמות ושוב מופיעות. עוז פחד וכמה פעמים נפל אבל ליצורי עטופי הברסים לא היה אחפת.
כשהפעילות נגמרה עוז נכנס להתקף פחד וגירד את עורו. הוא פחד, הוא נלחץ, הוא רצה לבכות אבל לא יכל. לאחר שעלה על אוטובוס לביתו והגיע סוף סוף הביתה, הוא נכנס למיטתו וחיבק את הכרית. מנסה לבכות את מה שיש בליבו ובפחד אך כלום לא יצא.
הוא צרח
שרט
בעט
אבל כלום לא הועיל והפחד עטף אותו בחוטיו"
כן קצת עצוב אבל זאת האמת. היום לא הלכתי לבצפר. למה? יום חופשי ויש אישור לכיתה שלי על כך.
כשהייתי ביום הגיבוש המטופש הזה על הלוח עץ והחזקתי אותו במשקל הרגל השמנה שלי, הרגשתי בחילה, רציתי לצעוק אבל לא יכולתי. היצורים המגעילים האלה הכריחו אותי ובסוף נהנו מהיום וגם נהנו מכך שהיה לי סבל.
כשהייתי בבית לא הפסקתי לגרד את העור. חזרתי על כל מילה ומילה "אני אהרוג אותם, אני אהרוג אותם. אני רוצה אותם מתים, אני רוצה אותם מתים. שיפסיקו לדרוך עליי, שיפסיקו לדרוך עליי. דיי! דיי! תפסיקו!"
הנגטיביות והעצבנות בי ניסו להרגיע אותי אבל לא הצליחו. מסכנים אני לא מאשים אותם.
לפעמים אני שונא את התלמידים שאני נאלץ כל חיי לפגוש. כל יום לחוות סיוט נוסף, אחרי סיוט ואחרי סיוט. לפחות עכשיו זה יום שישי ושבת ויש לי שקט קצרצר מבית הספר.
אתם יודעים מה עזר לי בטראומה ובדיכאון הזה? שיר אחד. שיר ששייך לטלנובלה כמעט מלאכים. אני אוהב דרמות ספרדיות או ארגטינאיות או WHATEVER שזה היה. ולמה? כי אני מאושר ושמח כשאני צופה בהם. שהם מסוגלים לפתור את הבעיות בעזרת הכוח שיש להם. החברות שלהם שאני כל כך חושק בסתר כל השנים.
אבל אין לי כבר כוח. הפסקתי לחפש כבר. ניסתי את הצעד. וזהו הפסקתי לצעוד. אין לי עוד כוח ברגלים ובגב לכל הסבל הזה.
ורק השיר הזה פלוס הליקרס שמצאתי יסבירו את כאבי. אבל עזבו חפשו משהו לא בסדר עם לינק הוידאו היום גם כן... שונא שיש תקלות באתר T.T
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wizardmon