לאחרונה המצב משתפר, ואני מאושר בעננים.
לי ולסימונה יש הרבה במשותף ממה שציפתי, שנינו אוהבים אנימה! וכן היא גורמת לי להרגיש שמח ומאושר, כמעט כמו לילך שלי [:
ואם אני מזכיר את לילך, נסיכתי הנצחית, לא דיברתי איתה הרבה זמן...
לא יודע למה אני מתרחק ממנה. אולי בגלל שבאיזה שהוא מקום בהתת מודע שלי אני מנסה להחלים את הפצעים שנשארו עדין מהדיכאון שלי.
מי יודע...
ואם כבר אני מדבר על צלקות, הבנתי שכדאי להתגבר על הבעיה שלך אתה צריך להבין שיש לך צלקות, ולהבין שאין מה לעשות ועליך לקבל את עצמך כמו שאתה.
אידור משגע לי את השכל בזה שהוא מנסה להפוך אותי לאדם טוב, אבל סליחה ביקשתי שישנו אותי? ביקשתי את זה?
אבל הוא כמו סם, תנסה לא לעמוד במניפולציות שהוא עושה ואתה תיפול ברשת הקורים שלו.
וכן הוא באמת מנסה לשנות אותי, להפוך אותי לבן אדם קשוח יותר [לא הכוונה שרירים במכון כושר] אלא לבן אדם שמסוגל להתמודד מול אלה שחזקים מולו, שסוף סוף היה לי ביטחון עצמי.
לא שזה לא רע, אבל עדין... אני לא רוצה ביטחון עצמי.
אני שמח שאין לי ביטחון עצמי ויודעים למה?
כי אני אוהב את זה.
אני אוהב את התחושה הזאת, כי היום לאחר שהפסקתי לתת לערסים הללו להיכנס לנו לכיתה, סיפרתי והפסקתי לשתוק ולא לתת ביקורת.
זהו תמה תקופת השתיקה מול הערסים.
ויודעים למה? הביטחון העצמי שלי אולי נמוך, אבל כשמשחקים איתי באש, לא שורדים.
כי אני סדיסט בדם, ואיתי לא כדאי להסתבך כשאני בהתפרצות השיגעון שלי D:
ומה איתכם? אתם גאים בצלקת אחת שיש לכם בחיים שלכם? משהו באישיות? משהו במראה? משהו בכבוד שלכם?
תספרו לי, כי אני רוצה לראות שגם אתם לא מושלמים כמו שאני הבנתי בעצמי לאחר תחילת החודש הזה ועד עכשיו.
והשיר הזה, שנתקלתי בו עזר לי להבין את הכול [:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wizardmon