לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Nobody’’s perfect


Wishes can come true. But not if you just wait" for miracles. Miracles are things we make for ourselves. Here, and now" - Oerba Dia Vanille, Final Fantasy XIII


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2011    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

I Do Care פרק 2 - שאר חברי מועדון העזרה


אז הנה פרק 2 חברים וחברות [: אני מקווה ותהנו מהפרק הזה ^^ הכול נכתב תוך כדי חשיבה XDD בערך ואני קצת חולה בגרון אז אם יש מיליון טעיות כתיב זה לא אשמתי. זה אשמת המחלה XDDDD

 

I Do Care  פרק 2 – שאר חברי מועדון העזרה

 

זוכרים את הימים האלה שסתם רציתם לחזור להיות בגן? לשחק בחול, לצחוק, להשתולל וכל זה? תאמינו לי זה היה בהחלט יום שרציתי לחזור להיות בת 6 משחקת עם החברות שלי בגן ומתעלמת מהבנים המגעילים שאמרו שיש לנו כינים.

עוז הוביל אותנו לעבר הקומה של כיתה ח' מה שלא ציפתי זה היה למצוא המהומה בכיתה ח' 3. בכיתה ח'3 היו כמה בנות ובנים שירדו על נערה. הנערה הייתה חמודה מאוד, במבנה הפנים כמובן, והשיער שלה היה ארוך קצר עד הכפתיים. לא ידעתי על מה צחקו עליה, צבע השיער הסגול שבטח היה צבוע או ממה שהוא אחר. היה לה מין פרח פלסטיק ורוד שהיה תקוע לה בתלבושת בית הספר. לרגע אחד מהבנים התקרב אליה עם ידו והיא נכנסה לפחד וצרחה.

"תתרחקו ממנה עכשיו חתיכת ערסים ופרחות שצריכים למות" עוז צרח עליהם. הבנים הסתכלו עליו במזג רע והתחילו להתחמם בעוד הבנות לחשו במבטי כעס.

"מה אתה רוצה שמנצ'יק? עוף מהכיתה שלנו או שתחטוף" אחד הבנים ,שנראה המנהיג בקבוצה, אמר במבט מאיים.

"לא אחפת לי מה תעשו לי, תעזבו את ניקול בשקט שמעתם?" עוז אמר בנחישות.

"אווו, מגן על הפרוצה? מה שלמתה לה ובגלל זה אתה מגן עליה?" אחת מהבנות שנראתה כמנהיגת הפרחות שעוז קרא להן ירדה עליו.

"לא היא חברה לתרומה לקהילה, אז עפו מפה" עוז אמר במבט מפחיד.

"כן אולי שתלכו לשחק זה עם זה ילדודס" אמרה זואי במבט ממש אבל ממש לא אנושי. לא שזה לא אפשרי לעשות מבט כזה, איך אומרים בעברית? אה כן, מפלצתי. היא קמטה את אגרופיה וחייכה חיוך זדוני "יש לכם 10 שניות להתחפף מפה או שאני מתכוננת להראות לכם את היציאה לעולם הבא"



"לבלונדה יש חוצפה!" צחק המנהיג וגם הבנים והפרחות. "בואי תראי לנו מה את מסוגלת לעשות" והבנים רצו לכיוונה של זואי.

"אתם ביקשתם את זה, יוסף תספור לי דקה טוב?" היא אמרה ושחררה את הסרט שלה ונתנה אותו לולה.

"אין בעיות" יוסף אמר והסתכל על השעון על מרפק היד שלו.

זואי התנפלה על המנהיג ובעטה חזק בבטנו ותפסה בראשו ונגחה בו. היא זזה אחורנית הודפת מכת פתע של אחד מהבנים האחרים. הם היו שישה סך הכול וזואי הייתה רק אחת. ונראה שהיא נהנת מכך.

"זה לא משהו שאתם רואים בכל יום" אמרתי בצחקוק קל בעוד מסתכלת על זואי בועטת לאחד מהבנים ומתחמקת מאגרוף לפרצוף שלה ממה שנראה מאחד משאר הבנים, שהיה לו שיער בלונדיני, יודע אגרוף. זואי התחמקה שוב ושוב ואז תפסה כיסא והניפה אותו לפניו של המתאגרף הבלונדיני. החבטה העיפה אותו לרצפה חסר הכרה.

"גו זואי תחסלי לו את הצורה!" ולה צרחה במבט מלא זעם ותאווה שלא הייתי בטחוה אם זאת אותה ולה המתוקה שדיברתי לפני כמה דקות אחדות.

"זואי את בעשרים שניות, כדאי שתמהרי" יוסף יעץ לזואי שרק אמרה "אני יודעת, טמבל" המתח באוויר היה מתוח. זואי עמדה עכשיו נגד המנהיג וארבעת החיילים המטופשים שלו.

"זואי" ולה הרימה את קולה וזואי סימנה בחיוך קל וולה נדנדה ויצא מהכיתה בריצה.

"לאן היא הולכת הטיפשונת?" עוז שאל בהבעת פנים טיפשית.

"חכו ותראו" יוסף הסביר וצפה בזואי בועטת באחד מהחיילים של המנהיג. הבעיטה שלה עם הנעל הייתה כל כך חזקה שהבחור דימם מהאף שלו שנפגע. הסולייה של הנעל פגעה בבחור בפנים והוא נפל על הרצפה חסר הכרה יחד עם המתגרף הבלונדיני שהיא הכניעה לפני כמה שניות אחדות.

המנהיג גיחך "הגיע הזמן להעמיד את הבלונדה במקום שהיא צריכה להיות" ושלושת הבחורים הנותרים הוציאו אולרים. רק המבט על האולרים הללו שנצצו חזק בלהב הכסוף שלהם מהשמש הפחיד אותי.

"לא טוב, לא טוב" חזרתי על עצמי מתחילה לכסוס את הציפורניים שלי בלחץ.

ולה נכנסה והתנשפה בכבדות, אך לא חזרה בידיים ריקות. היא חזרה עם מחבט בייסבול כסוף והביטה בזואי בעיניים לוהטות "זואי תפסי!" וולה זרקה לכיוונה של זואי את המחבט. המחבט נזרק כמו בסרטי האקשן האלה בקולנוע, slow motion  על הגיבור שתופס באקדח ואז מתחיל להרוג את אויביו [טוב יותר נכון במקרה שלנו זואי תופסת במחבט כאילו שהיא בסרט של המטריקס].

זואי שיחקה במחבט שלה ושמה אותו על הכתפה עדין מחזיקה בו וחייכה את החיוך המפלצתי שלה "הגיעה הזמן בחורים להראות לכם למה כדאי להקשיב לבלונדיניות כמוני" והיא רצה לכיוון אחד הבחורים שתקף אותה עם האולר. הוא כיוון לבטנה אך היא השתמשה במחבט יחד עם שתי ידיה לתת חבטה לידו, והוא פרץ בכאב כשהאולר נופל מידו והוא מתמוטט על הרצפה בוכה בכאבי תופת.

"הבא בתור!" זואי צחקה בהנאה והבחור השני היה חכם מהראשון. הוא ניסה לתקוף מהצדדים ולא ישירות מול האויבת שלו, למרות שניסה זואי חסמה כל מתקפה. זה היה לצפות כמו במשחק טקן [[Tekken רק שזואי הייתה השחקן מול המשחק עצמו שניסה לעצור אותה כל שלב. מנסה כל תקטיקה על הבלונדינית שרק צחקה מהניסיונות שלו.

"אתה משעמם אותי!" זואי התלוננה ורצה ובעטה בבטנו של המתמודד ולקחה את המחבט בשני ידיים וחבטה בכוח על ראשו. המכה הייתה חזקה שלרגע כולנו היינו בשוק. מכה כזאתי הייתה יכול להכניס את זואי למשך הרבה שנים לכלא. נכון זה היה אפשרי אך זואי לא פגעה בו בשביל אפשרות כזו, נראה היה שהיא ידעה איפה לחבוט בו. הבחור הצטרף לשאר הבנים שהובסו ע'י הבלונדינית הנועזת [לא יכולתי להמציא לה כינוי טוב יותר, מה לעשות אני גרועה בזה].

הבחור האחרון שהגן על המנהיג שקשק בפחד וזואי רק התקרבה אליו בעוד האולר גם רעד מידו שהזילה זיעה. היה לו מבט מפוחד רק מלהביט בזואי שחייכה אליו ולחשה בעוד היא מקרבת את פניה לאוזנו ואמרה בהד לחלל החדר "בו!" והבן המפוחד קפץ ויצא מהחדר בריצה.

"זואי, עברה דקה. לא נורא עדין לא שברת את השיא שלך" יוסף אמר בחיוך.

"לעזאזל איתך!" זואי אמרה מצביעה עם המחבט על המנהיג שנותר לבד "אם לא הייתה משתמש בבחורים הללו כמגן הייתי שוברת את השיא שלי!"

"מה זה השיא הזה בכלל?" עוז שאל את ולה שרק ענתה בקול עדין "השיא של זואי זה שיא החבטות שהיא מרביצה לבנים שהציקו לה בבית ספר היסודי. זואי הייתה חולה בבית ספר היסודי וכולם צחקו עליה, אז יום אחד ירדו עליי וזואי התעצבנה והרביצה לבנים עם אלת הבייסבול שדוד שלה קנה לה מארה"ב. הוא אמר לה 'תשמשי בזה רק כדי להגן על עצמך' אבל זואי הבינה את זה להפך ואחרי שהיא הגנה עליי זה הפך לה לאובססיה. השיא שלה בלהביס בנים במכות זה שלוש דקות בלבד"

"תשכחי ששאלתי בכלל, היא יותר מטורפת ממני" עוז גיחך מהסיפור שדווקא נגע לליבי. זואי הייתה חולה? אולי זה הסוד שלה? או שאולי זה רק משהו אחר ויש משהו יותר אפל מזה? את זה נראה במועדון העזרה. רציתי שזואי תפגע בפנים של המנהיג אך הוא קלט עם מי הוא מסתבך וכמו שפן, כמו שהוא היה באמת, ברח וכך גם הבנים שנפלו בשדה הקרב וגם הפרחות שלהם.

"לעזאזל! יוסף אני צריכה לחבוט במישהו!" זואי צרחה והתקרבה אליו ועמדה לחבוט בו אך הוא סגר את זרועתיו על החיה הבלונדינית הפראית. "תשחרר אותי! חתיכת –"

"תרגיעי, תרגיעי מתוקה" יוסף לחש וכל לחישה הפכה להידוק חזק יותר של זרועתיו שנגעו בזואי. היא נראתה רגועה ושלווה ואש היא פשוט... נרדמה. אני חייבת להודות זה קצת מתוק.

עוז התקרב לנערת סגולת השיער שעדין פחדה ושקשקה, כשראתה אותו היא נתנה לו מכה לפנים. המכה הייתה חזקה אבל עוז לא הפסיק והתקרב אליה והפעם האי שרטה אותו וצרחה "תתרחק! תתרחק! לא בבקשה, תתרחק!!!" והיא המשיכה לתת לו מכות בפנים ולשרוט את ציפורנייה.

היא פחדה נורא, וכולנו לא הבינו מה הבעיה שלה. אך עוז לא זז מהדרך.

בסופו של דבר הוא חיבק אותה. הוא קירב את ראשו לשלה והמצחים שלהם נפגשו. הוא לחש לה בעדינות "זה בסדר, הבחורים המטופשים הללו הלכו, אל תדאגי... הכול בסדר"

הנערה נרגעה והסתכלה בעוז ואמרה בקול שמח מלא דמעות "זה אתה, לרגע חשבתי שאתה אחד מהבנים הללו..."

"שוב הציקו לך? אמרתי לך לא לענות להם" עוז השיב לה בקרירות והתרחק ממנה כמה צעדים כדי שתעמוד בכוחות עצמה.

הנערה עמדה והורידה את ראשה בדום, מנסה להתנצל לפני עוז למרות שאין מה להתנצל בכלל "אני מצטערת, אני בכלל לא עניתי להם. כולה הם עשו מעגל סביבי ואז נכנסתי לעוד התקף, ו-"

"מה היה הקטע שלהם איתך?" ולה שאלה והתקרבה אליה. מסתבר שהנערת סוגלת השיער לא פחדה מבנות שמתקרבות בכלל, רק מבנים. אז למה מעוז היא לא צורחת?

"לניקול קרה לאחרונה חווית אונס. היא נאנסה ע'י אחד מהתלמידים בבצפר" עוז הסביר ורק מלשמוע את דבריו הייתי בשוק. המורים בכלל יודעים מה הולך בבית הספר הנוראי הזה? אם עוז היה מורה הייתי בטוחה שהוא היה יוצא עם כוחות הביטחון להסדיר פה סדר. הוא נראה בחור כזה שאוהב משמעת. איכשהו.

"ואיכשהו התלמידים בכל בית הספר יודעים. אבל למרות שאמרתי שנאנסתי, הבחור ששלח את התמונה שצולמתי ערומה... את השאר אתם יכולים להבין, שלח אותה לדואל של כל התלמידים בבצפר. הוא כתב שאני זונה. שאני נתנתי לו לעשות את זה לי. אני לא זוכרת מי זה היה בכלל, שתתי אצל מישהו מים ואז הכול הפך להיות מעורפל" ניקול הסבירה במבט אטום רגשית והחזיקה את ידיה מסביב לגופה.

"איזה מסכנה שלי" זואי נתקה את חיבוק הזרועות של יוסף ותפסה את ניקול וחיבקה אותו חזק. "אל תידאגי אחות הגדולה החדשה שלה תטפל בזה. כל עוד תצטרפי למועדון העזרה שלנו"

"מועדון העזרה?" שאלה הנערה שהייתה מחוצה מטלפי של ,כה נקראת זואי, 'האחות הגדולה החדשה שלה'.

"כן המטומטמים הללו רוצים מועדון משלהם ושלם כך הם גררו אותי לעניין" עוז אמר ואני שלחתי לו מבט 'תסתום' שוב והוא רק פיהק.

"תביני אנחנו רוצים לעזור לאחרים. טוב וגם שהיה לנו משהו יותר מעניין מסתם מועדונים אחרים אחרי שעות הלימודים" הסברתי במזג טוב לאט וברור שניקול תעקוב אחרי. "את מוכנה להצטרף למועדון שלנו?"

ניקול היססה, יותר נכון נחנקה ע'י החיבוק של זואי, אך היא הרימה את מבטה בעדינות ושאלה "מה אני צריכה לעשות כדי להצטרף?"

"פשוט תספרי לנו את הבעיה שלך ואנחנו נעזור לך" יוסף הסביר טיפה התקרב שלושה צעדים אך ניקול נגעלה במבט מלא זיעה ויוסף הבין את הבעיה. הוא התרחק כמה צעדים ואמר בקול "את אנדרופובית נכון?"

"אנדרו מה?" שאלתי בבילבול לא מבינה את הפוביה שהוא דיבר עליה.

"אנדרופוביה היא פוביה של נשים שמתעבות ומפחדות מגברים. לרוב זה נגרם ע'י אונס או מכות. אני מנחש שאת משתמשת במושג 'לפגוע מאשר להיפגע נכון?' " מילותיו של יוסף הוציאו את כל האמת מניקול. זה היה משונה ואם זו היה חשמל באוויר. יוסף למרות שלא התקרב לניקול ידע את הכאב שלה.

ניקול הסתכלה עליו ובביישנות ניתקה את החיבוק מזואי "כן. אני אנדרופובית... אני לא זוכרת הרבה אבל אני זוכרת שניסתי להיאבק בבחור שאנס אותי. ניסתי בכוח להיאבק בו ושרטתי אותו. כשירד לו דם הוא כעס ובעט בי. זה הרוב ממה שאני זוכרת"

"אני ממש מצטערת. אל תדאגי כשנשיא מועצת התלמידים יאשר את המועדון שלנו אנחנו נטפל בסוגיה שלך בסדר ניקול?" אמרתי בחיוך מלא אהבה ויושר. היא הייתה צריכה, ומועדון העזרה יעזור לה והייתי נחושה לעשות זאת בכל מאמץ.

"אז יש לנו ארבעה בנות ורק שני בנים. אז חסרים עוד שני בנים לפחות. למישהו יש רעיונות מי עוד יסכים?" שאל עוז עדין קרוב לניקול שהחזיקה בידו בחוזקה. לא הבנתי למה היא לוחצת את ידו. יכול להיות ששניהם מאוהבים זה בזה? לא היא אנדרו... מה שיוסף אמר. אז מה הקשר משניהם חוץ חברה לעבודה? יכול להיות שעוז?

"עוז אתה הומו במקרה?" שאלתי ללא בושה וולה נכנסה לשוק וזואי חייכה חיוך מלא תושיה ויוסף נראה קצת נגעל ואילו ניקול חייכה והחזיקה יותר קרוב את עוז.

"כן, לא הבנתם את זה כבר מהתחלה? וואו כמה טיפשי מצדכם" עוז ירד עלינו והוא וניקול יצאו החוצה מהכיתה ואנחנו אחריהם.

הלכנו במסדרון בצפר ועלינו לעבר מגרשי הספורט וניקול ועוז פטפטו ועוז נראה קצת פתוח לפניה. זה היה כמו אחד מהסדרות הללו ששני ידידים שוברים את קשרי השתיקה בינהם ומתחילים להתחבר זה עם זה. זה דווקא הפתיע אותי מהסיפור של ניקול. כאילו אנסו אותה אבל היא לא זוכרת מי זה היה. לא ידעתי איך נפתור את זה, אך לפחות נוכל לנסות לפתור את הבעיה שלה נגד בנים.

אם זה אפשרי בכלל. או שלא.

"אני... אין לי מילים. אנחנו מדברים כבר הרבה זמן בסמסים והוא אף פעם לא סיפר לי שהוא הומו" ולה אמרה והחזיקה את שתי ידיה יחד. היא הייתה בשוק. שניהם די קרובים אז זה בטח גורם לה לפקפק במה שעוז ראה בה כידידה שלו.

"אני בטוחה שיש הסבר לכך ולה" הנחתי למרות שידעתי שאין שום סיבה. עוז היה גלוי עם עצמו אבל לא לפני אחרים. בטח זה הבעיה שלו. להיות שונה.

"עוז הומו הא?" זואי חייכה מחזיקה עדין את המחבט שלה שהיו בו עדין כתמי דם על הכסף המבריק. "זה אומר שבקרוב היו לו ניצוצות באוויר. יוסף אני בטוחה שהוא יטרוף אותך"

"מאוד מצחיק זואי, חה חה" יוסף צחק ועדין נגעל מעוז והזיז את מבטו.

"יוסף אתה הומופוב?" שאלתי ללא חשש.

"לא"

"אז למה אתה לא מעז להסתכל על עוז מאז שהוא אמר את זה?"

"כי... טוב תביני אני גבר וזה מוזר שהוא אוהב גברים, בסדר? אבל אין לי בעיות נגדו. אם הוא רוצה לאהוב גברים זה בסדר מבחינתי רק שזה לא היה אני"

"הומופוב!" זואי צעקה את זה ורקדה מסביבו חוזרת על זה שוב ושוב כמו דיסק שבור.

"סתמי בלונדה!" יוסף צרח עליה.

המשכנו לזוז ונכנסו למגרש הספורט המקורה. שמה היו שני נערים. אחד בלונדיני עם שיער קצר והשני ען שיער סגול ארוך בקוקו. ניקול ראתה אותו וחייכה מסמנת לו בניפנוף יד "אדיר!". הבחור עם הקוקו התקדם ובידו היה כדורסל כתום שהזכיר לי שאני רעבה. הייתי מוכנה לקפוץ על הכדורסל הזה שמזכיר לי תפוז ולאכול את זה כמו חיה שלא האכילו אותה הרבה שנים.

"היי ניקול" הוא חייך אליה ואז ראה את עוז ונתן לו מבט אטום "עוז"

"אדיר" עוז השיב בקול נחמד, לא ממש מעליב או מתעב אך מכבד. אולי מהעבודה שאדיר הוא האח של ניקול? ומה הקטע של השיער הסגול הזה?

"מה את צריכה ניקול? אני וזוהר עסוקים באימוני כדורסל" אדיר נתן לך חיוך שובב ומסר את הכדור לזוהר שתפס אותו. זוהר כדרר את הכדור ואז קפץ בשני רגליו וזרק אותו מעלה מעלה לעבר הסל. הכדור התגלגל עד שנכנס פנימה וזוהר קפץ וצעק "סל! יש! עוד 12 קליעות!"

"עוז והאחרים רוצים להקים מועדון והם צריכים רק עוד שני חברים למועדון ואז הם יכלו לפנות למועצת התלמידים לקבל אישור" ניקול הסבירה עדין מחזיקה בידו של עוז אך קצת הרפתה ממנה "בבקשה אדיר, אתה וזוהר יכולים להצטרף למועדון? המועדון הזה עומד לעזור לי בבעיה שלי"

שניהם החליפו מבטים זה עם זה, הם לא דיברו לשניה ואדיר סובב את גופו ואמר בעודו "את לא צריכה אותי, וחוץ מזה אני עסוק בלהתקבל שוב לקבוצת הכדורסל"

"אתה רק תפגע בעצמך שוב!" ניקול אמרה הפעם עוזבת את ידו של עוז. היא נראתה לחוצה שהרימה את קולה אך היא עמדה על שלה. "אסור לך לשחק שוב! המאמן העיף אותך מהקבוצה בגלל העצבים שלך. אז תפסיק כבר וזהו!"

אדיר הזיז את מבטו וצרח עליה "שתקי! את מתנהגת כמו אמא"

"ברור שאני מתנהגת כמו אמא שלנו! כי אמא שלנו עסוקה כל היום בלדאוג לעצמה עם החבר החדש שלה!" ניקול התרגזה עליו והתקדם לכיוונו "אולי תפסיק כבר עם האימונים ותתחיל אולי להשקיע במשהו יותר טוב? כמו במועדון הזה או בלימודים שלך"

"אני בן 15 מי את שתחליטי על חיי?" אדיר נחר רק מהתגובה שלה.

ניקול התעצבנה נורא וצרחה "כי אני דואגת לך אידיוט! אני אחותך הגדולה! אז תתחיל לקלוט את זה כבר ותפסיק להתנהג כזה מאצ'ו ותחזור להיות הבחור הנחמד שאני אוהבת כל כך"

"אחותו הגדולה? בת כמה היא?" שאלתי את עוז שהתקמדתי לצידו צופה בניקול ואדיר עדין צורחים זה על זה.

"היא בת 16, היא נשארה כיתה בח' בעוד הוא עלה לט' בגלל זה הוא קצת לא מקשיב לה" עוז ענה לשאלתי וצפה במתרחש במבטו האטום. אך עינייו נצצו מודאגות מניקול.

"אה תסלחי לי אבל מבזק חדשות: הוא מת, אז תפנימי את זה" הוא אמר וזרק את הכדורסל לכיוונה.

ניקול תפסה את הכדורסל ומסרה בכוח לאדיר מתעבת כל שניה שמשהו יצא מפיו. לא הבנתי מה הקטע שלהם אבל המשפחה שלהם נשמעת מסובכת מרגע לרגע. או שאני נמצאת בדרמה יומית או באיזה טלנובלה בשקל וחצי.

"אדיר, אנחנו מצטרפים למועדון הזה" אמר זוהר שהצטרף לשיחה.

"מה אבל מה עם-" אדיר נהם אבל זוהר תפס בכתפו וסימן לו בשלילה. הוא ניסה להרגיע אותו ולפי הנראה זה הצליח.

"מה עם הכלב? אנחנו צריכים פיתרון לזה" זוהר אמר ושרק בקול. לרגע נשמעו קולות נבחיה קלים וכלב, יותר נכון גור חמוד שכל בת תקפוץ עליו, הגיע לרגליו של זוהר. הוא ליקק את ידו של זוהר שהרים אותו מול חזהו. הוא הסתכל באדיר במבט רציני "הוא צריך עזרה מקצועית, ואתה גם צריך לפתור את הבעיות שלך. אנחנו מצטרפים למועדון. אנחנו בפנים"

חייכתי והתקדמתי בחיוך לבבי "אז יש לנו שמונה חברי מועדון! עכשיו אפשר ללכת למועצת התלמידים ולפתוח את מועדון העזרה"

"תעשו כרצונכם, אבל אין סיכוי שאשתף פעולה" אדיר רק נחר אך זואי זרקה לפניו כדורסל חזק שהוא נפל על הרצפה בטוסיק שלו.

"אתה תשתתף כמו כולם או שאני אדאג שהדבר היחידי שתעשה בספורט היה הליכה מהירה" זואי עשתה שוב את המבט השדי שלה שנהנה בלפגוע שוב בעוד בן.

"בסדר, מטורפת" אדיר התלונן והגור הכלבים נבח וקפץ מזרועתיו של זוהר וקפץ על אדיר. הוא ליקק את לחייו ואדיר חייך. זה היה מחזה נעים.

יש לי הרבה עבודה, אבל יש לי את ולה לצידי, את יוסף שמקווה שיפתור את ההומופוביה שלו עם עוז, את זואי שאבין אותה לעומק, את ניקול שצריכים להבין מה בעצם קרה לה, וכמובן אחיה הקטן של ניקול שיש לו בעיה בעצמו וזוהר עם הגור כלבים שלו ושל אדיר.

Dear god help us all חשבתי לעצמי כיצאנו ממגרש הספורט המקורה לעבד חדר מועצת התלמידים.

 &&&

אז איך היה הפרק? איך אני? אני חולה כמו שכתבתי למעלה!

לא משנה מקווה שנהנתם צ'או ^^

נכתב על ידי Wizardmon , 17/10/2010 19:41   בקטגוריות I Do Care סיפור בהמשכים, כתיבה, ימי בצפר, מחשבות  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



I Do care פרק 1 - פתיחת מועדון העזרה


לאחר הרבה מחשב והחלטה, ואחרי כל כך הרבה תגובות XDDD כולל שלי, אז אני אמשיך את הסיפור רק תעירו K? אגב האישיות שלך לילך החברה שלי שונה לגמרי משל איימי אבל החלטתי להראות לכם את האישיות שאני מקווה שהייתה לה. כן אם היא לא הייתה כמעט כמוני, תולעת ספרים רק שהיא יותר פתוחה לאנשים XDDD בקיצר תהנו מפרק זה!

 

I Do Care  פרק 1 – פתיחת מועדון העזרה

 

היום עצמו היה די נחמד, לא קשה, לא משעמם. הנאום למען האמת היה שעמום כמו בחוץ לארץ. אותו סיפור: המנהל בא [רק פה יש מנהלת] והיא אומרת "שנה טובה לכולם ונקווה ולכולנו נצליח במטרה שלנו" וכו' וכו' וכו'. כן אני לא אוהבת שחופרים לי זה משעמם.

אז הנאום הסתיים והמשכתי לכיתה שלי י'2 והמורה שלנו היה מר אוון אדאמס, כן כמו משפחת אדאמס והוא דווקא נתן לכמה תלמידים לצחקו על השם אבל החזיר אותם לעשתונות. הוא היה מאוד חתיך והפיל הרבה ריר מצד הבנות שהסמיקו רק מעיניו המאוד מיוחדות. הוא היה בעל עיניים שחורות כזפת ושיער שחור כעורב. הוא מאוד שרירי וגם יש לו קול של נער יותר מאשר של מורה רציני כמו שהוא, למרות שהוא מתנהג בתחילת השיעור שלו כליצן. הוא חושב שכל שיעור צריך להיפתח עם חיוך על פיניהם של התלמידים למצב רוח טוב.

כן אם לזה אתה קורא מצב רוח, או מהעבודה שרוב הבנות ואיזה בן או שניים מסתכלים עליך בהזלת ריר, אז כן אתה גורם להם לאווירה נחמדה וחיובית.

זה ממש מוזר כאילו אתם נדלקים על המורה? זה ממש נוסטלגיה כמו בכיתה ג' או ב' שהתלמידים מתאהבים במורים וחושבים שיום אחד הם היו יחד. או הכאב באמת שזה לא יקרה. אבל בימים כאלה לכו תדעו מה קרוה בקצה השני של העולם לגרמי מאוסטרליה או למרינה מרוסיה שנאנסים ביד רמה ע'י המורים שלהם.

כן די הגזמתי לא?

השיעור הראשון היה איתו, הוא היה המחנך של הכיתה והמורה למטמטיקה. אני טובה במטמטיקה אבל לא ראיתי את עוז. הוא היה בקובצה של ה3 ,4 יחידות לימוד. אני לעומת זאת הייתי בקבוצה הכי טובה. יופי עוד שעמום. אך יש לי כולה שעתיים אז מה אחפת לי?

"אז היום החלטתי להתחיל ללמד את החומר. אחרי הכול את כיתה מתקדמת אז אתם אמורים להתקדם משאר הקבוצות בחומר אז בוא נתחיל" אמר מר אדאמס ופנה ללוח וצייר משולש ישר זווית ולידו את משפט פיתגורס. זה היה דווקא חומר קל, כן השוני בין הלימוד לישראל לארה"ב הוא הרבה.

ככה המשכנו כל היום והשעתיים של המטמטיקה עברו במהירות.

יצאתי החוצה וחיפשתי את עוז. חיפשתי את בספסל אך הוא לא היה שמה. לא ידעתי לאן לחפש אבל הוא קורא ספרים אז חיפשתי בספרייה. כן היועץ צדק, יש פה הרבה ספרים אך עם כל כך ספרים איך מוצאים תולעת ספרים שקראה ספר באנגלית? התשובה ברורה המדור באנגלית.

הלכתי מסביב למדור האנגלית אך הוא לא היה שם. במקום זה הייתה נערה שנראתה מפוחדת מאיזה תלמיד. היא הייתה עם שיער גינג'י קצר ועייניים ירוקות שנראו מפוחדות ומגעלות מהנער.



הוא היה דווקא יפה תואר כמו כל שאר הבחורים שראיתי מסביב, ולא אף אחד מהם מעניין אותי.

זזתי מהמדור כמה צעדים לאחור ורכלתי לשיחה שלהם פוקחת עין לנערה המפוחדת.

"מה זה משנה לך? לא רוצה לצאת איתי?" שאל הנער בחיוך סתמי והבעת הפנים שלו שלחה לנערה הזאתי מבט ארוטי כאילו הוא התכוון ליותר מסתם 'דייט'.

"תתרחק ממני בבקשה" הנערה לחשה והקול שלה נשמע מלא דמעות.

"מה הבעיה שלך? אני ביקשתי יפה אז תגידי לפחות 'למה לא' או 'כן' כל כך קשה לך להגיד מילה אחת פשוטה?" הנער התחיל לעלות את הקול שלו עליה.

"לא תתרחק בבק-שה" היא גמגמה וצעדה אחורנית וניסתה לבחור אך הוא לא הלך. במקום זה הוא תפס בידה בכוח בעוד פניה שעכשיו ראיתי היו במבט היסטרי. עיניה היו מלאות פחד ודמעות שירדו ממנה.

"תקשיבי טוב זונה, אמרתי שאת יוצאת איתי הערב ואת תעשי כמו שאני מספר לך שמעת אותי?" הנער איים והידק את אחיזתו בה.

"לא! תפסיק!" היא בכתה אבל לא היה אחפת לו ושחרר אותה ונתן לה סטירה ללחי.

"את תצאי איתי היום ואין מה שתעשי או שהתמונות הללו שיש לי יתפרסמו הערב באתר בית ספר, פייסבוק וכל השאר" הוא חייך חיוך מגעיל. אני שונאת בחורים שמשתמשים בסוד של אחרים לאיים עליהם ואחר כך לא מניחים להם לחופשי. מה כבר יכולתי לעשות לעזור לה?

"לא... בבקשה" היא התחננה וירדה על ברכיה והחזיקה ברגליו "אני אעשה מה שתרצה רק אל תפרסם את התמונות"

"זה לא מספיק" הוא ליקק את שפתיו. יאק איזה דוחה. "תנבחי כמו כלב, ותבקשי כאילו את רוצה לצאת איתי"

לרגע היא עמדה לעשות כמו שאמר לה אך הקול המעוצבן שנזכרתי היום בבוקר נשמע במדור האנגלית "או וואי, מה שאני שומע פה, זה שחיטה? אתה יודע שאתה יכול ללכת לכלא מר ראש מועצת התלמידים" כן זה היה עוז והוא נראה לא מוטרד מדבר למי שהיה לדבריו ראש מועצת התלמידים.

"סליחה אבל לאיזה מילה יאמינו לדעתך? לי ראש המועצה שכולם אוהבים ושהוא פופלרי? או איזה שמן כמוך שצריך לסתום את הפה לפני שהוא יכנס לצרות" צחק ראש מועצת התלמידים על עוז בעוד שעוז רק פיהק מתגובתו.

"סיימת כבר? אם כן הכול מתועד" הוא הרים את הפאלפון שלו וחייך חיוך שדי הבהיל אותי. זה היה חיוך רע מאוד ועל פניו זה נראה כמו הרוצחים הפסיכופטים שמשחקים משחק עם הטרף שלהם. "עכשיו שחרר אותה ותחזיר את התמונות הללו או שאני מצטער מתן אך כל העולם ידע על הסוד הקטן שלך"

ראש מועצת התלמידים או מתן כפי שעוז קרא לו רק נהם ובעט בנערה ששמה ולה שבכתה והלך לדרכו. עוז התקדם אליה והוציא מהתיק שסחב טישו וניקה את הדמעות שלה. הוא חייך ואמר בקול מתוק "אל תקשיבי לו, הוא סתם ערס טיפש. יום אחד הוא ימות בזמן שהוא טוחן גרענים תאמיני לי"

ולה לקחה את הטישו של עוז וניגבה בעצמה עוזבת את ידו בחשש ולוחשת "תודה עוז, אתה נחמד מאוד אליי. למה אתה לא כזה לשאר פה?"

עוז קם ואמר בחיוך בעוד נותן לה יד לעזור לה לקום "כי אני לא רוצה אותם בסביבה שלי. את לעומת זאת לא אחפת לי שאת אומרת לי היי במסדרון או מה שלומך וכזה. את נערה מושלמת שלא צריכה להסתובב בבית ספר עלוב כזה. מגיע לך יותר, ואני אשמח אם את תעברי למקום אחר שבו אין נער מטופש כמו מתן מאיים על התמונות שלך"

ולה קמה והרימה גבה בעודה חשה את הסטירה ממקודם "תודה, אני מעריכה את זה"

"אין בעיות" הוא חזר למבטו האטום כסלע והלך לדרכו.

יצאתי מהמסתור שלי והתקדמתי אליה ושאלתי בחשש באנגלית "סליחה את בסדר?"

היא הסתכלה עליי ואמרה בחיוך קטן עם עיינים די אדומות מבכי "כן תודה. רגע את לא התלמידה החדשה שמר אדאמס הציג לנו היום? איך קראו לך-"

"איימי סאנדרס" המשכתי את משפטה "ואת?"

"ולה בר סלע נעים להכיר" היא לחצה את ידי ואז ניגשה לקחת ספר שלפי הנראה רצתה לפני התקרית עם מתן.

"אז עוז דואג לך במקרה?" שאלתי בעניין בעודי מסתכלת על הספר שלקחה. זה היה אותו ספר שעוז סיים.

"או כן הוא בהחלט דואג לי" ולה חייכה בנימוס והלכה לעבר הספריינית שרק עכשיו משום מה הגיעה. היא נתנה לה את הספר ואחרי הסכמה ולה לקחה את הספר בהשאלה ושנינו יצאנו מהספרייה.

"נחמד לדעת" אמרתי בקול מנומס "אז מאיפה אתם מכירים?"

"עוז מכיר אותי כשהייתי בבית החולים" ולה אמרה בעיניים שפנו יותר לנעלייה "אף אחד מהכיתה לא בא לבקר אותי. הייתי חולה והוציאו לי את השקדים אבל עוז בא. הוא דאג לי ואמר 'אני לא סובל את העובדה שבאתי לערסית כמוך אבל אומרים שביקור חולים זה חשוב' ומאז אנחנו מדברים מידי פעם"

"וואו לא ציפתי שהוא ידאג למישהי" תהיתי רק מהתגובה של ולה "אתם נוהגים לבלות קצת?"

"לא אבל אנחנו מחליפים זה עם זה SMS מחוץ לכותלי בצפר" ולה צחקקה "כשהוא שולח SMS הוא לגמרי בן אדם שונה. יותר שמח ומאושר, לגמרי לא אותו עוז שרואים בבצפר"

"עוז שונה? מה הכוונה?" שאלתי כשסוף סוף מצאנו לנו ספסל בחוץ לשבת.

"רגע אחד הוא האדם האטום רגשית ומאוד שלילי ורגע שני הוא פשוט בחור כזה בונבון שאת רוצה כחבר שלך" ולה הסבירה בעודה פותחת את הספר שלה ושמה בפנים סמניה בעמוד הפתיחה.

"הבנתי בטח יש לו פיצול אישיות"

"כן הוא אמר לי על כך בSMS אחד. אני מקווה וזה לא מפריע בחייו"

"הוא נראה בחור שיכול לדאוג לעצמו ולה" נשמע קול מאוד אנרגטי והסטתי את מבטי מולה וכך גם היא לעבר הנערה שעמדה מולנו. היא הייתה בלונדינית עם שער ארוך במיוחד, והכוונה ארוך היה שזה היה מפוצל בקצוות שונות לכל כיוון. עינייה היו כחולות-תכלת שמאוד הפתיעו אותי לטובה. אך ושכחחתי לציין את הסרט השחור על הראש שלה בצד של השיער? זה דווקא נראה טוב עליה. היא הייתה לבושה גם בתלבושת הבצפר רק עם חולצה צהובה וחצאית ורודה קצרה אך לא נוגדת את חוקי התלבושת.

"שלום זואי מה שלומך?" ולה חייכה לנערה שהתיישבה לידנו יותר נכון ליד ולה.

"מעולה! אך אני צריכה את עזרתך וחברתך החדשה" זואי חייכה חיוך לבבי אך ידעתי שהיא מתחננת משהו.

"עוד אחד מהתיחות שלך על יוסף? לא נמאס לך?"

"לא, בכלל לא. אבל בבקשה נו ולה אני צריכה כולה שתעזרו לי במתיחה הזו! נשבעת שאחרי זה אבטיח לא למתוח אותו"

"מבטיחה או שאת משקרת לגבי זה?" ולה הרימה את הגבה שלה נגד מילתה של זואי.

"מבטיחה או שאני אמתח את עצמי במתיחה הסופר גלקטי מגה שלי" זואי הוציאה מבט די מגוחך על פניה שגרם לי לצחקק.

"נו בוא נעזור לה, כל דבר מאשר להשתעמם ביום הזה" אמרתי בהסכמה וולה ללא שום היסוס הצטרפה לי ולזואי לכיתה. בכיתה השיעור הבא היה שיעור חינוך אך נכנסנו כמה דקות לפני.

זואי ניגשה והביטה במסדרון והיו כמה תלמידים אך רק תלמידי כיתה ט' עברו.

"אוקי תקשיבו טוב שניכם! כשאני אסמן לכם תמשכו את החבל הזה והדלי גל'י יפול על יוסף! תאמינו לי זה לגמרי יכעס אותו!" זואי בתושייה נגשה והמשיכה לחכות לטרף שלה כמו צייד אמיתי.

"מי זה יוסף שהיא כל כך אובססיבית לגביו?" שאלתי בתמימות למרות שידעתי שזה לגמרי היה טעות.

"יוסף צוברי התימני שלנו בכיתה. הוא וזואי ידידים מאז גן חובה זואי אפשר להפריד בינהם. יוצא לפעמים שזואי שכל כך מחבבת את יוסף בצורה הכי משונה שיש אוהבת למתוח אותו מאשר אחרים" ולה הסבירה ולקחה נשימה עמוקה והמשיכה "שני אלה הם כמו חתול וכלב, זואי היא החתול שבורח מזירת הפשע בעוד שהכלב יוסף רודף אחריה במזגו התימני הנרגז"

"שני אלה בטוח היו מאושרים יחד" אמרתי בסרקסטיות מוחלטת וולה גיחחה.

זואי סימנה בידה ושנינו החזקנו בחבל לדלי שהיה מעל הדלת. זואי נכנסה פנימה וחיכתה בסבלנות ואז צעקה כשהדלת נפתחה "עכשיו!" ושנינו משכנו בחוזקה בדלי שנפל על ראשו של יוס- או פאק! זה לא יוסף. זה היה מר אדאמס. הוא היה מרוח כולו בגל'י בצבע ירוק שנראה כמו נזלת מגעילה.

הוא לקח לגימה מהיד שלו ואמר בחיוך שובב "מתיחה טובה גברת לב טוב. הזהירו אותי לגביך אך אני חייב להודות את טובה בזה"

"דאמיט! זה לא היה לך חתיכת הומו עם משקפיים!" זואי התרגזה ועמדה לבעוט במורה אך מישהו תפסה בלחייה של זואי. שתיי ידיים שריריות ומאוד בהירות.

"אסור לקלל מורים זואיל'ה" אמר קולו של הנער שהחזיק בזואי בלחייה כשהיא שולחת קולות נגחייה של כאב. הוא היה בלונדיני גם עם עיינים בעלות יוצא דופן לזואי ולרגע חשבתי שהוא האח שלה.

"יוסף! איך ידעת על התעלול! דאגתי שאף אחד לא ידע חתיכת-" זואי עמדה לקלל שוב אך הוא סתם הפעם את פיה עם ידיו.

"מצטער אך הפה שלך יצא לחופשה" הוא צחק ולקח אותו למקום הישיבה שלהם.

אני ישבתי יחד עם ולה ושלחתי לה מבט 'זה-באמת-הוא?' והיא נדה והסבירה שוב "אימא של יוסף לגמרי לבנה, יותר נכון לבקנית, אז היא התחתנה עם אביו אז יצא שהבן שלהם יצא שונה לגמרי מתימנים. הוא לבן תימני כזה"

"לא ידעתי שיש דברים כאלה" אמרתי במבט מופתע אך לא יכולתי שלא לצחוק מהצרחות הקלות של זואי והניסיון שלה להרביץ ליוסף אך הוא חסם אותה וצחק.

כל התלמידים נכנסו לכיתה כולל מתן המגעיל ששלח מבט עצבני לכיוון ולה שרק פחדה במבט נגעל והסיטה את מבטה לשולחן. ולה המסכנה, מה הקטע של מתן איתה? ומה אלו התמונות שהיא כל כך לא רוצה שהאחרים ידעו? יכולתי לשאול אך מה אם זה לא עניין שולה ממש אוהבת לדבר עליו? כל כך הרבה שאלות הטרידו אותי שלא שמתי לב לכניסתו של עוז.

שיעור חינוך עבר במהירות פז והיה רק שיעור בחירת מגמות ומועדונים. כן מסתבר שהשנה החליטו לפתוח מעדונים בבית הספר והם: מועדון אסטרולוגיה, מועדון ספורט, מועדון קריאה, מועדון עיתון בצפר, מועדון מועצת התלמידים, מועדון פיסיקה ומדעים וכמובן מועדון השלווה לנפש [כן רק מהתבוננות במועדון שמתן מנהל החלטתי שמשהו מוזר קורה שמה אבל מי שאני אחליט]

ולה המשיכה ללכת איתי והפעם לשם שינוי והפתעה עוז הצטרף. שמחתי שהוא גילה השתתפות לבוא איתנו אך הוא ענה "אני מלווה את ולה בינתיים עד שהיום יסתיים. מתן בטח מתכנן משהו זה בטוח"

"מה מתן מתחנן?" זואי שאלה מחובקת עם זרועו של יוסף שהלך לידה.

"אממ כלום שום דבר" ניסתי להציל את הנושא המבייש.

"הלכנו מסביב ולא מצאנו שום מועדון מעניין" זואי התלוננה "אפילו מועדון הספורט שאני כל כך רוצה להיכנס משעמם אותי. אשמתי שאני בקבוצת כדורסל לבנות בתל אביב?"

"את משחקת כדורסל? קול" חייכתי אליה והיא חייכה אליי בחזרה.

"חבל שאנחנו לא יכולים לפתוח מועדון אך בשביל זה צריך לפחות 8 חברים וכמובן מטרה ולמה המועדון יעזור ולמי" יוסף הסביר שנראה מאוד מסמיק מלתת לזואי לחבק את זרועו השרירית.

"הסיכוי שמתן יתן לכם לבנות מועדון זה כמו היום שהוא היה ראש מועצת התלמידים" עוז גיחך ואני נתנתי לו מבט 'שתוק' והוא נהם עליי טיפה וחזר להביט מסביב.

"אולי נפתח מועדון עזרה? שמעתי מבצפר אחד מאוסטרליה שיש מועדון כזה שעוזר לאנשים שונים כמו קבוצה שצריכה שחקן, או לתת עצות, או לפתור בעיה של מישהו או פיתרון לתעלומה דברים כאלה" ולה הסתכלה על כולנו בקול מאוד גבוה.

"מועדון עזרה? זה נשמע מעניין! אבל צריך חוקים!" זואי התלהבה מהרעיון.

"כמו מה למשל?" יוסף שאל.

"אולי כל אחד מחברי המועדון חייב לשתף את הבעיה האישית שלהם ולהבטיח לעזור לכל חבר מועדון אחר עם הבעיה שלו או לעזור לתת לחברי המועדון לתקן את הבעייה שלו?" עוז הציע.

"כן חוק מס' 1 כבר יש! צריך עוד שניים" אמרתי והתחלתי לחשוב עם גירוד יד על הראש. אחרי חשיבה קשה עלה לי רעיון "מה אם שכל מבקש עזרה ממועדון העזרה חייב קודם למלא טופס עם סוג הבעיה אם היא אישית,חברתית,משפחתית,וכו'?"

"כן יש לנו כבר שני חוקים" יוסף אמר בחיוך "וחוק שלוש אולי צריך להיות שכל חבר מועדון חייב להשתתף בכל בעיה ולעזור לחברים ללא יוצא מן הכלל"

"בסדר אז יש לכם חוקים אז זהו אני הלכתי צ'או" עוז אמר בקול הסלע שלו ועמד ללכת אך אני תפסתי בזרועו בכוח והוא נהם עליי במבט עצבני "מה?"

"אתה נכנס למועדון הזה ועוזר לנו בסדר?" חייכתי בשובבות.

"ולמה לי?"

"תחשוב על מבטו של מתן אחרי שהמועדון שלנו יפתח, איתך אנחנו כבר חמישה חברי מועדון כולה חסרים לנו עוד שלושה"

"יש משהו בדבריך" עוז חייך חיוך קטן מלא שעשוע" בסדר אני בפנים כל עוד חוק 1 לא פועל עליי מצד לשתף את הבעיה שלי"

"בסדר יש לנו עסקה" לחצתי את ידו והוא חייך אליי. ידעתי שהוא יכול להיות חיובי כמו שולה אמרה.

"אז מאיפה נשיג עוד בת אחת ועוד שני בנים?" ולה שאלה.

"למה דווקא בת אחת ולא שתי בנות?" זואי התלוננה.

"כי זה יותר טוב שזה מספר זוגי, בן בת" יוסף הסביר.

"זה בולשיט יוסף" זואי בעטה ברגלו והוא צרח וניסה לשמור על רוגע ולא לנסות להרוג אותה.

"לדעתי יש לי רעיון איפה נשיג את הבת שאנחנו צריכים" עוז אמר והתחיל ללכת לכיוון שער בצפר ואנחנו אחריו.

אוי יש! עוד כמה חברי מועדון ומועדון העזרה יפתח! אין לי סבלנות לחכות לראות את המבט של מתן מת רק מהמחשבה שיש לנו מועדון.

&&&

אני מאוד מקווה ונהנתם מהפרק עצמו! [:

אה והיום היה לי יום די טוב! אני הפחדתי ערסים כזרקתי עליהם כיסא שעף על שולחן והפיל שני כיסאות! בחיים שלי לא ידעתי שיש יתרונות להיות שמן, אתה חזק ומפחיד טיפה XDDD נו קיצר צ'או ^^

נכתב על ידי Wizardmon , 10/10/2010 21:30   בקטגוריות I Do Care סיפור בהמשכים, כתיבה, ימי בצפר  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני מנסה לצעוק אך הצעקה הופכת לשתיקה. אין לי עוד קול כדי לזעוק לעזרה.


למה לא עדכנתי לאחורנה אתם שואלים?

היה לי קצת בעיה. יותר נכון טראומה מיום רביעי האחרון. מה קרה ביום רביעי שגרם לי לנסות לזעוק שוב לעזרה?

אני אספר לכם.

 

"פעם אחת הייתה כיתה שיצאה החוצה מבית הספר ליום גיבוש הזנק.

לטיול זה לא יצאו כל הכיתה אך יצאו בערך 16 ילדים. הרוב בנות והיו רק שישה בנים.

היום התחיל באולם ספורט בו הילד ששמו עוז או בכיניו Wizardmon בבלוג הלך גם איתם. כי הוא אף פעם לא מאחר או מפסיד יום לימודים.

היום היה נראה בסדר, רגוע ושמח. בהתחלה המורה שהדריכה את היום נתנה לילדים כדור מטופש שהיה אמור להיות עבודת צוות כמה שיותר להחסיר שניות. עוז ניסה לתפוס לראשונה את הכדור אבל הערס שזרק לו פגע ביד שלו חזק וזרת הקטנה וחסרת הכוח של עוז נשברה וכולם צחקו עליהם.

עוז פחד ראה את המסכות הלבנות עם הבעות הצחוק והלגלוג של היצורים עטופי הברסים שאותם הוא רואה את כיתתו עוטפים אותו וצוחקים אליו. אך זה הופסק והיום המשיך.

לקראת סיום היום קרה מקרה ובו הצרכו להשתמש במשקל הכבד של עוז בפעילות להעביר את הילדים מהקצה השני של האי לקצה האחר. לעוז היה פחד גבהים למרות שהאי היה קטן אך הם לא הקשיבו לו. כשעלה על הלוח עץ שעזר לילדים לחוץ עוז קיבל התקף פחדה וחרדה.

הוא ראה את עצמו עומד על בניין גבוה והוא עומד על חבל. ומתחת לבניינים? כביש סוען ובו המכוניות צופרות ורצות כמו נקודות אור שנעלמות ושוב מופיעות. עוז פחד וכמה פעמים נפל אבל ליצורי עטופי הברסים לא היה אחפת.

כשהפעילות נגמרה עוז נכנס להתקף פחד וגירד את עורו. הוא פחד, הוא נלחץ, הוא רצה לבכות אבל לא יכל. לאחר שעלה על אוטובוס לביתו והגיע סוף סוף הביתה, הוא נכנס למיטתו וחיבק את הכרית. מנסה לבכות את מה שיש בליבו ובפחד אך כלום לא יצא.

הוא צרח

שרט

בעט

אבל כלום לא הועיל והפחד עטף אותו בחוטיו"

 

כן קצת עצוב אבל זאת האמת. היום לא הלכתי לבצפר. למה? יום חופשי ויש אישור לכיתה שלי על כך.

כשהייתי ביום הגיבוש המטופש הזה על הלוח עץ והחזקתי אותו במשקל הרגל השמנה שלי, הרגשתי בחילה, רציתי לצעוק אבל לא יכולתי. היצורים המגעילים האלה הכריחו אותי ובסוף נהנו מהיום וגם נהנו מכך שהיה לי סבל.

כשהייתי בבית לא הפסקתי לגרד את העור. חזרתי על כל מילה ומילה "אני אהרוג אותם, אני אהרוג אותם. אני רוצה אותם מתים, אני רוצה אותם מתים. שיפסיקו לדרוך עליי, שיפסיקו לדרוך עליי. דיי! דיי! תפסיקו!"

הנגטיביות והעצבנות בי ניסו להרגיע אותי אבל לא הצליחו. מסכנים אני לא מאשים אותם.

לפעמים אני שונא את התלמידים שאני נאלץ כל חיי לפגוש. כל יום לחוות סיוט נוסף, אחרי סיוט ואחרי סיוט. לפחות עכשיו זה יום שישי ושבת ויש לי שקט קצרצר מבית הספר.

אתם יודעים מה עזר לי בטראומה ובדיכאון הזה? שיר אחד. שיר ששייך לטלנובלה כמעט מלאכים. אני אוהב דרמות ספרדיות או ארגטינאיות או WHATEVER שזה היה. ולמה? כי אני מאושר ושמח כשאני צופה בהם. שהם מסוגלים לפתור את הבעיות בעזרת הכוח שיש להם. החברות שלהם שאני כל כך חושק בסתר כל השנים.

אבל אין לי כבר כוח. הפסקתי לחפש כבר. ניסתי את הצעד. וזהו הפסקתי לצעוד. אין לי עוד כוח ברגלים ובגב לכל הסבל הזה.

ורק השיר הזה פלוס הליקרס שמצאתי יסבירו את כאבי. אבל עזבו חפשו משהו לא בסדר עם לינק הוידאו היום גם כן... שונא שיש תקלות באתר T.T

 

 

 

 

נכתב על ידי Wizardmon , 8/10/2010 14:43   בקטגוריות מחשבות, כתיבה, מוזיקה, ימי בצפר  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי:  Wizardmon

בן: 30

MSN:  תנו לי את המסן ואז נראה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

593
הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18 , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לWizardmon אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Wizardmon ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)