דרקון עייף ממסדר האופל

חלמתי עליך שוב הלילה.

בחלומי היית בימיך האחרונים, חולה, אולי מעט מבולבל.  היינו באירוע חברתי כלשהו, והיית כמו אז, והיה לך קר, ולקח לי זמן להבין שיש בידי שמיכה לכסות אותך. ואמרת לי שאתה עומד למות, וככה, בפני כל הקהל הקדוש, כרעתי לרגליך וחיבקתי אותך, ובכיתי, והתחננתי שלא תלך.

אם רק הייתי יכול לקבל את הרעיון שאינך.  לו רק הניחה לי ההכרה שלי על כל גווניה להכיר באובדנך, אולי הייתי יכול להתאבל עליך כפי שראוי.

כשעוד יכולתי לעשות דברים כאלו, נסעתי לילה אחד אל פרוסת השיש שמסמנת שאינך עוד. עמדתי בלילה הבהיר מדי והבטתי לאור נר נשמה במילים הבודדות המכתימות את השיש.  שם, תאריך.

(ואני חושב אוטומטית: שם, דרגה, מספר אישי)

וגם אז לא יכולתי לעכל. 

הימים הקשים ביותר הם אלו נטולי השיגרה. הימים שבהם לא ניתן להמשיך להדחיק כפעולה של מה בכך.

נהייתי נקבה בכיינית, מה?!  ובכן, אני חייב להגיד לך- כל עניין המוות הזה, הוא לא מתאים לי יותר. ניסיתי - אי אפשר לומר שלא הגעתי פתוח וליברלי לקונספט, שלא חיבקתי אותו עד כמה שאפשר, אבל עכשיו, אחרי בחינה מדוקדקת, אני דוחה אותו. אני מצטער, זה לא נכון בשבילי.

מישהו יצטרך למצוא משהו אחר, מישהו - והפעם לא אני, בבבקשה- יצטרך להיות יצירתי.