Wonderland.

פרפרים, הרבה פרפרים. פרפר כחול, פרפר לבן, פרפר אדום וצהוב, גם כן.
פרפר ירוק, פרפר אפור, פרפר סגול, פרפר שחור. כולם, כן, כולם בוהקים.
כולם, כן, כולם כה יפים. תמיד לתהות, מה בדיוק פרפר מסמל.
תמיד לתהות מדוע הוא כאן ומדוע הוא מביט בך.
תמיד לתהות, לתהות ולתהות. האם היופי אשר בוהה בך, האם הוא חושק במשהו.
יד דקיקה העבירה עצמה אל עבר אותם הפרפרים, מסמלת להם להתקרב.
פרפרים, הרבה פרפרים. כולם, כן, כולם מצאו מקום להתיישב בו, להקשיב לה.
מסדרת קלות את השמלה שבצבעי לבן בוהק, את שיערה השחור אשר 'מתפל' לכל עבר.
ידיה נכות עליהם, על הקלידים אשר צבעם לבן מלוכלך, בתוספת שחור, כמובן.
זזות הן, כממהרות, כמחפשות אחר משהו. מנגנות הן, מנגנות בזריזות כה רבה, אך עדינה וחמימה.
חיוך רחב נפרס על פניה, מצחקק על משהו. ואתה תמיד תוהה, מהו מסמל; אושר, עצב, כעס,
זלזול או שאפילו צחקוקים קלים של הנעה. עיניה הכסופות רצות גם כן, כמפענחות צופן קשה, כבורחות למקום מסוים,
מקום בו איש לעולם לא ימצא אותך.
המנגינה נחלשת יותר ויותר בעוד הידיים מעיתות מהירותן. לפתע, היא מסיימת, היא קמה משם, מצחקקת קלות.
היד הדקיקה הונפה שנית אל עבר הפרפרים, אל עבר פרפר לבן.
פיה זז קלות, כלוחש משהו, אך את דבריה אינך מצליח לשמוע. ולפתע, כן, לפתע הדמעות זולגות,
ואתה תוהה אם הן מלוכות או מתוקות. אתה תוהה מדוע ועל מה היא מדברת איתו.
ולפתע, לפתע הראש מורם, העיניים בוהקות כה חזק כמנסות לבקש סליחה, לרחמים.
הפרפר, הפרפר לא נע, אף לא סמ' אחד קטן. צבעה של נערה זו רק הולך ומתפרפר, ממשיך וממשיך לו,
מכסה את כל הגוף. והיא, היא עד היום, עומדת שם עם הפרפר, הפרפר הלבן שאת צבעו לא ניתן לראות עוד,
אך יש אומרים שאת נשמתה ראו מתעופפת החוצה, בגווני אפרו בוהקים.
המתעופפות הזאת, התעופפות של פרפר אפור עם פרפר לבן, היא מסמלת את נשמתה אשר הלכה לה, הלכה ולא חזרה.
אתם יודעים, כך אומרים, אך מי יודע.

אשמח לתגובה אחת או שתיים.

עבר זמן רב מאוד מאז שכתבתי קטע עם השראה.
:)