לא לאטום אזניים, לא לעצום עיניים, לא לעזוב ידיים,

יש קצין אחד יובי, שאני בטוחה שהיית אוהב. הוא כמונו, ש"ש. אחד משלנו, מה זה משלנו. לו דווקא כן אכפת, לפעמים גם עליו אני כועסת שלא באשמתו, פשוט הוא היחיד שאכפת לו ממני. הוא היחיד שמוכן לשמוע כמה כואב, ואת כל השאלות והלבטים ואת מה שלא ברור לי. כשאני כועסת עליו אני מרגישה נורא שהעצבים שלי יוצאים עליו כי לי אין על מי להוציא, והוא אף פעם לא כועס עליי בחזרה. הוא תמיד מבין, תמיד פה, תמיד אכפת לו. 

אני רוצה, באמת שאני רוצה, לחזור להנות מהדרך. יש גם הרבה דברים טובים במקום בו אני נמצאת, אבל לפעמים אני מרגישה שהמקום הזה מנצל את היכולות שלי, את זה שאני ממושמעת ועושה מה שאומרים לי, ולא תומך בי חזרה. לא שואף שאני אעוף הכי גבוה שאפשר. 

פיזרתי את הכרטיס שלך, שהולך איתי בחוגר, לכל מיני קצינים. אנשים שאני מאמינה בהם ובדרך שלהם, ורציתי שתלך גם איתם. 

אחד זה הקצין שסיפרתי לך עליו מקודם, הוא תלה את התמונה שלך אצלו במשרד. סיפרתי לו מאיפה היא והוא צחק עליי שאי אפשר באמת לזהות. אמרתי לו שאפשר, משהו שרק שני עובדי חממה יכולים לזהות. 
אחד מהם השתחרר היום. הוא בא על אזרחי והביא חומוס ופיתות ושתייה קלה, וכולם אמרו דברים יפים ואז הוא גזר חוגר וכולם בכו. אני לא דיברתי, שלחתי לו הודעה מאוחר יותר. לא אוהבת את הפורמט הזה של פריסות שבן אדם מביא אוכל וכולם אומרים דברים יפים מול כולם בשביל לצאת טוב. יותר מדי גדול בעיניי. אני נתתי לו את הכרטיס שלך שהולך איתי בחוגר כבר חצי שנה אז הוא טיפה דהוי, ואמרתי לו שיש בכרטיס הזה חצי שנה רגשית אז שכדאי לו לתת משהו שישתווה והוא נתן לי פאץ' לדיסקית שהוא עבר מסע של 20 ק"מ בשבילו. אמר שהוא אף פעם לא תפר את זה כי הוא חיכה למשהו ועכשיו כבר אין למה. 

השלישי הוא בכלל לא יהודי. עד שהגעתי לצה"ל לא ידעתי כמה לא יהודיים יש, ומסתבר שמלא. והוא אחד האנשים עם הלב הכי רחב שאני מכירה. סיפרתי לו עליך כשהיינו בתרגיל בעזה, אחרי שהיינו באנדרטת חץ שחור נראה כל-כך טבעי לספר למישהו עליך, אחרי שהצביעו על הבניינים הצפופים שעולה מהם עשן וקראו להם "סג'עייה". סיפרתי לו עליך ונתתי לו כרטיס, אחר-כך דיברנו על נדב ריימונד, מתקרית הפילבוקס- מכיר? או שאולי נפגשתם כבר למעלה? הם רכבו ביחד על אופניים, זה הופך לו את הבטן לדבר על המלחמה, ככה הוא אמר.

ואני. מה הופך לי את הבטן? הופך לי את הבטן שאני לא מצליחה להנות מהדרך וזה היה אחד הדברים ששמתי לעצמי כמטרה עם הגיוס. אחרי יותר מחצי שנה בצה"ל, שאצל בנות זה יותר מרבע שירות, אני מרגישה שאני לא מצליחה להנות מהדרך. אני בודקת תהליך של יציאה לקצונה, אולי שם אני אצליח להנות מהדרך קצת יותר. 

דרך אגב, קיבלתי אישור לצאת לאזכרה שלך. יהיו שם מלא אנשים אז לא בטוחה שנתראה, אבל שתדע שאני שם. חושבת עליך, גם בבית בפיג'מה כמו עכשיו, אבל בעיקר כשאני על מדים. עוד יותר כשאני מזיזה לרגע את הדיסקית שלי עם שמך שמודבק אליה ואני ממש שומעת אותה פועמת, כמו איזה לב נוסף שחי על הצוואר שלי.

יש קצין אחד יובי, שאני בטוחה שהיית אוהב. הוא כמונו, ש"ש. אחד משלנו, מה זה משלנו. לו דווקא כן אכפת, לפעמים גם עליו אני כועסת שלא באשמתו, פשוט הוא היחיד שאכפת לו ממני. הוא היחיד שמוכן לשמוע כמה כואב, ואת כל השאלות והלבטים ואת מה שלא ברור לי. כשאני כועסת עליו אני מרגישה נורא שהעצבים שלי יוצאים עליו כי לי אין על מי להוציא, והוא אף פעם לא כועס עליי בחזרה. הוא תמיד מבין, תמיד פה, תמיד אכפת לו. 

אני רוצה, באמת שאני רוצה, לחזור להנות מהדרך. יש גם הרבה דברים טובים במקום בו אני נמצאת, אבל לפעמים אני מרגישה שהמקום הזה מנצל את היכולות שלי, את זה שאני ממושמעת ועושה מה שאומרים לי, ולא תומך בי חזרה. לא שואף שאני אעוף הכי גבוה שאפשר. 

פיזרתי את הכרטיס שלך, שהולך איתי בחוגר, לכל מיני קצינים. אנשים שאני מאמינה בהם ובדרך שלהם, ורציתי שתלך גם איתם. 

אחד זה הקצין שסיפרתי לך עליו מקודם, הוא תלה את התמונה שלך אצלו במשרד. סיפרתי לו מאיפה היא והוא צחק עליי שאי אפשר באמת לזהות. אמרתי לו שאפשר, משהו שרק שני עובדי חממה יכולים לזהות. 
אחד מהם השתחרר היום. הוא בא על אזרחי והביא חומוס ופיתות ושתייה קלה, וכולם אמרו דברים יפים ואז הוא גזר חוגר וכולם בכו. אני לא דיברתי, שלחתי לו הודעה מאוחר יותר. לא אוהבת את הפורמט הזה של פריסות שבן אדם מביא אוכל וכולם אומרים דברים יפים מול כולם בשביל לצאת טוב. יותר מדי גדול בעיניי. אני נתתי לו את הכרטיס שלך שהולך איתי בחוגר כבר חצי שנה אז הוא טיפה דהוי, ואמרתי לו שיש בכרטיס הזה חצי שנה רגשית אז שכדאי לו לתת משהו שישתווה והוא נתן לי פאץ' לדיסקית שהוא עבר מסע של 20 ק"מ בשבילו. אמר שהוא אף פעם לא תפר את זה כי הוא חיכה למשהו ועכשיו כבר אין למה. 

השלישי הוא בכלל לא יהודי. עד שהגעתי לצה"ל לא ידעתי כמה לא יהודיים יש, ומסתבר שמלא. והוא אחד האנשים עם הלב הכי רחב שאני מכירה. סיפרתי לו עליך כשהיינו בתרגיל בעזה, אחרי שהיינו באנדרטת חץ שחור נראה כל-כך טבעי לספר למישהו עליך, אחרי שהצביעו על הבניינים הצפופים שעולה מהם עשן וקראו להם "סג'עייה". סיפרתי לו עליך ונתתי לו כרטיס, אחר-כך דיברנו על נדב ריימונד, מתקרית הפילבוקס- מכיר? או שאולי נפגשתם כבר למעלה? הם רכבו ביחד על אופניים, זה הופך לו את הבטן לדבר על המלחמה, ככה הוא אמר.

ואני. מה הופך לי את הבטן? הופך לי את הבטן שאני לא מצליחה להנות מהדרך וזה היה אחד הדברים ששמתי לעצמי כמטרה עם הגיוס. אחרי יותר מחצי שנה בצה"ל, שאצל בנות זה יותר מרבע שירות, אני מרגישה שאני לא מצליחה להנות מהדרך. אני בודקת תהליך של יציאה לקצונה, אולי שם אני אצליח להנות מהדרך קצת יותר. 

דרך אגב, קיבלתי אישור לצאת לאזכרה שלך. יהיו שם מלא אנשים אז לא בטוחה שנתראה, אבל שתדע שאני שם. חושבת עליך, גם בבית בפיג'מה כמו עכשיו, אבל בעיקר כשאני על מדים. עוד יותר כשאני מזיזה לרגע את הדיסקית שלי עם שמך שמודבק אליה ואני ממש שומעת אותה פועמת, כמו איזה לב נוסף שחי על הצוואר שלי.