נתקעתי לרגע, בסופו של דבר נתתי תשובה מעט מגומגמת, "ממממ...כאילו, את יודעת, לא ממש. אולי קצת. אולי פעם. לא עכשיו. אומרים לי שאני צריכה, אבל... אין לי, על מה אני אכתוב?",
וזה לא היה נכון לחלוטין, ומצד שני כן.
כי מצד אחד-
גם אם הייתי כותבת, היא לא מסוג האנשים שבפניהם אני עדיין מוכנה להודות בזה, מצד שני-
חשבתי שהגעתי לרמה מספקת של ביטחון בעצמי ופתיחות בפני אנשים, שאני אוכל להודות בזה, מצד שלישי-
כן, אפשר לקרוא למה שאני עושה 'לכתוב', כן יש לי בלוג, קבצי וורד שמורים במחשב והמון המון דפים במחברת ובקלסר,
מצד רביעי-
על מי אני עובדת, אני לא באמת כותבת. לא כתבתי משהו ראוי כבר חודשים. כשכן, זה סתם חלקי משפטים שלא מתחברים לכלום שלעיתים הם ממש טובים, אבל זה לא הולך לשום מקום, וברוב המקרים בכלל נשאר בראש ומתפוגג בזכרון. רוב הדברים שכתבתי הם ישנים יותר, מ'פעם', כמו שאמרתי לה.
ובכל זאת, גם פעם אי אפשר להגיד שכתבתי, לא ממש הייתה לי תקופה מלאה בכתיבה. אלה פשוט דברים שהצטברו עם השנים. לפעמים אני מוציאה את הדברים האלה, מיישרת את הדפים וקוראת אותם. ולפעמים אני חושבת, וואו, זה אפילו לא גרוע כל כך. כן, אני באמת אוהבת את זה. ואז, הדבר שבא לי לראש מיד הוא - נהדר, פעם היה לי את זה ולא שמתי לב, ועכשיו איבדתי את זה, אני לא מאמינה.
אולי הדבר הכי כנה שאמרתי לה היה "אומרים לי שאני צריכה". ובאמת, תמיד אמרו לי שאני צריכה. אולי יש לי את החלק הפיזי, את המילים. מעולם לא כתבתי עם שגיאות, תמיד אהבתי לכתוב חיבורים והייתי מצטיינת בזה. וגם אנשים שהכירו אותי קצת יותר עמוק אמרו לי - "את צריכה לכתוב. תכתבי. כתבת משהו בזמן האחרון?". הרבה פעמים מצאתי את המילים בשביל אנשים אחרים.
אבל הראש שלי פשוט לא מניב כלום כשזה מגיע לביני לבין עצמי. צריך שיקרה משהו שייתן לי הרגשה מיוחדת בשביל לגרום לי לכתוב, ואני תמיד חושבת שאני קטנה מידי, חסרת כוח כנגד הדבר הזה שאני רוצה לתאר. ואיפה אני לעומת כל אותם האנשים המדהימים, שאני קוראת את מה שהם כתבו ונפעמת (בין אם הם סופרים מפורסמים, או עדיין לא...).
וגם אם כן, זה נשאר שם. כי זה הופך לעלוב ברגע שזה עולה על הנייר. והכול נתקע איפשהו בין לבין ולא מצליח יותר. ולפעמים אני נכנסת למצב הזה, שבו אני מרגישה כל כך מלאת השראה ורוחנית ומתמלאת ברצון למלא דפים שלמים שיעבירו לאחרים את התחושה שאני מקבלת כשאני קוראת משהו מדהים. שיקבעו במילים משהו רגע נוסף בעולם הזה, מזווית חדשה לגמרי. והמילים קוראות לי בקול רך מבפנים ומעודדות אותי לעשות את זה. ומתחשק לי להיות יצירתית ומקסימה ואפלה ועוצמתית.
קראתי המון פעמים שזה משהו כזה שצריך לאמן, ולאט לאט זה יתפתח ויבוא יותר בקלות. אבל שוב, כשמשהו מעורר בי את הרצון לכתוב, מרגיש לי לא צודק לתאר אותו במילים פשוטות, להפוך אותו לחלק מתהליך ה'תרגול' שלי. ולכתוב על סתם משהו שלא גרם לי להרגשה הזו, מרגיש כמו עוד עבודה לבית הספר.
אז מה אני עושה עם אחד הכשרונות היחידים שאולי יכולים להיות לי?
My words don't travel far They tangle in my hair And tend to go nowhere They grow right back inside Right past my brain and eyes Into my stomach juice
בבלוג זה
בכל הבלוגים
