I'm the hero of the story,don't need to be saved

אנחנו תמיד נשאר

ככה

שזה ימשיך לרצות אותך

ולהכאיב לי.

_

 אני מרגישה כ"כ בודדה בימים האחרונים, אני אפילו לא יודעת למה. וגם מלאת מחשבות שלא מובילות לשום מקום, כרגיל.

וזה בידוד חסר כוח כזה, לא בא לי בכלל להסביר ולא כלום, רק להמשיך לחייך ולנסות להתנהג כאילו שהכול בסדר. זה נורא קל פתאום.

אני מניחה שאני פשוט שונאת להרגיש כמה קטנה ומטומטמת אני. אבל אני מביאה את זה על עצמי.

ואני גם שמה את עצמי בעמדה פגיעה עם הדיבורים שלי. אני חייבת להפסיק לדבר כ"כ הרבה, ממש, מוכרחה. גם כולם אומרים את זה. אבל אני לא יכולה, זה מאז ומתמיד מה שעשיתי הכי טוב. ואני רק מנסה להסביר, באמת, זו לא אשמתי שזה מסובך. אולי אני פשוט צריכה לא לומר כלום. אין לי כוח.

ולהפסיק גם עם הכנות הזו, אני חייבת כבר לקלוט שזה לא עוזר לאנשים להתחבר אליי ולא מעורר שום סימפטיה מטומטמת וגם אין לי סיפורים מרגשים מי יודע מה לחלוק, אני סתם עוד טינאייג'רית טיפשה וחסרת משמעות. זה רק נותן להם נקודות חדשות לפגוע בהן וגורם לי להרגיש רע יותר עם עצמי אחר כך. ואני גם סתם חופרת ומעצבנת את כל מי שמסביבי.

זה כאילו שנפצעתי, ואז באו אנשים חדשים לפגוע בי.

ובמקום לעטוף את עצמי טוב טוב בעוד כמה תחבושות, אני מורידה את כולן ואומרת "לכו על זה".

אני

אינני אני

כבר.

אני פקעת של ציפייה

צמאה

לכל מילה שלך

לעוד מילה ממך

בוהה שעות בתמונתך.

מקווה ש

לא נעלמתי מזכרונך.

מקווה שאינך

והיכן שהינך

אני בת בית

בזכרונך.

אני

כרצונך

כל עוד אני ברצונך

השפעתך עליי היא כשרונך.

 ______________________

מה שאני אוהבת בקטע הזה הוא שאפשר לקרוא אותו גם כאילו נכתב לזכר וגם כאילו נכתב לנקבה.

מעניין איזה כיוון מי שיקרא יבחר.

זה גם משקף את העובדה, שאין לי מושג כל כך למי כתבתי אותו בכלל.

לפני יומיים חברה שאלה אותי אם אני כותבת.

נתקעתי לרגע, בסופו של דבר נתתי תשובה מעט מגומגמת, "ממממ...כאילו, את יודעת, לא ממש. אולי קצת. אולי פעם. לא עכשיו. אומרים לי שאני צריכה, אבל... אין לי, על מה אני אכתוב?",

וזה לא היה נכון לחלוטין, ומצד שני כן.

כי מצד אחד-

גם אם הייתי כותבת, היא לא מסוג האנשים שבפניהם אני עדיין מוכנה להודות בזה,
מצד שני-

חשבתי שהגעתי לרמה מספקת של ביטחון בעצמי ופתיחות בפני אנשים, שאני אוכל להודות בזה,
מצד שלישי-

כן, אפשר לקרוא למה שאני עושה 'לכתוב', כן יש לי בלוג, קבצי וורד שמורים במחשב והמון המון דפים במחברת ובקלסר,

מצד רביעי-

על מי אני עובדת, אני לא באמת כותבת. לא כתבתי משהו ראוי כבר חודשים. כשכן, זה סתם חלקי משפטים שלא מתחברים לכלום שלעיתים הם ממש טובים, אבל זה לא הולך לשום מקום, וברוב המקרים בכלל נשאר בראש ומתפוגג בזכרון. רוב הדברים שכתבתי הם ישנים יותר, מ'פעם', כמו שאמרתי לה.

ובכל זאת, גם פעם אי אפשר להגיד שכתבתי, לא ממש הייתה לי תקופה מלאה בכתיבה. אלה פשוט דברים שהצטברו עם השנים. לפעמים אני מוציאה את הדברים האלה, מיישרת את הדפים וקוראת אותם. ולפעמים אני חושבת, וואו, זה אפילו לא גרוע כל כך. כן, אני באמת אוהבת את זה. ואז, הדבר שבא לי לראש מיד הוא - נהדר, פעם היה לי את זה ולא שמתי לב, ועכשיו איבדתי את זה, אני לא מאמינה.

אולי הדבר הכי כנה שאמרתי לה היה "אומרים לי שאני צריכה". ובאמת, תמיד אמרו לי שאני צריכה. אולי יש לי את החלק הפיזי, את המילים. מעולם לא כתבתי עם שגיאות, תמיד אהבתי לכתוב חיבורים והייתי מצטיינת בזה. וגם אנשים שהכירו אותי קצת יותר עמוק אמרו לי - "את צריכה לכתוב. תכתבי. כתבת משהו בזמן האחרון?". הרבה פעמים מצאתי את המילים בשביל אנשים אחרים. 

אבל הראש שלי פשוט לא מניב כלום כשזה מגיע לביני לבין עצמי. צריך שיקרה משהו שייתן לי הרגשה מיוחדת בשביל לגרום לי לכתוב, ואני תמיד חושבת שאני קטנה מידי, חסרת כוח כנגד הדבר הזה שאני רוצה לתאר. ואיפה אני לעומת כל אותם האנשים המדהימים, שאני קוראת את מה שהם כתבו ונפעמת (בין אם הם סופרים מפורסמים, או עדיין לא...).

וגם אם כן, זה נשאר שם. כי זה הופך לעלוב ברגע שזה עולה על הנייר. והכול נתקע איפשהו בין לבין ולא מצליח יותר. ולפעמים אני נכנסת למצב הזה, שבו אני מרגישה כל כך מלאת השראה ורוחנית ומתמלאת ברצון למלא דפים שלמים שיעבירו לאחרים את התחושה שאני מקבלת כשאני קוראת משהו מדהים.  שיקבעו במילים משהו  רגע נוסף בעולם הזה, מזווית חדשה לגמרי. והמילים קוראות לי בקול רך מבפנים ומעודדות אותי לעשות את זה. ומתחשק לי להיות יצירתית ומקסימה ואפלה ועוצמתית.

קראתי המון פעמים שזה משהו כזה שצריך לאמן, ולאט לאט זה יתפתח ויבוא יותר בקלות. אבל שוב, כשמשהו מעורר בי את הרצון לכתוב, מרגיש לי לא צודק לתאר אותו במילים פשוטות, להפוך אותו לחלק מתהליך ה'תרגול' שלי. ולכתוב על סתם משהו שלא גרם לי להרגשה הזו, מרגיש כמו עוד עבודה לבית הספר.

אז מה אני עושה עם אחד הכשרונות היחידים שאולי יכולים להיות לי?

My words don't travel far
They tangle in my hair
And tend to go nowhere
They grow right back inside
Right past my brain and eyes
Into my stomach juice

Where they don't serve much use

אין גוף במדינה הזו שאני מתעבת יותר ממשרד החינוך.

באמת שאין אדם במערכת הזו שהוא לא אידיוט.

אני לא מבינה למה שתפרסמי את הטלפון שלך במקום שמפנה אלייך אנשים שצריכים את עזרתך, ואחר כך תתנשאי מעליהם כאילו שאת מינימום מלכת אנגליה והפריעו לך בזמן שתיית התה, כשבטח בקושי יש לך תואר ראשון ואת עובדת בפאקינג משרד החינוך של אחת המדינות המערביות הנכשלות ביותר בחינוך, וגם זה בתפקיד זוטר.

אל תעופי על עצמך, זונה.

אני מתכוונת לחפש מחלקת תלונות הציבור של משרד החינוך. או להתקשר לכונפה הזו בעצמי ולשאול בשפה הגבוהה והמדויקת שהיא כ"כ מתהדרת בה מדוע הצורך הפתולוגי הזה להתנשא מעל אנשים אחרים. למה את חסרת ביטחון חמודה, אפילו בגרות כנראה אין לך ?

פגשתי המון אנשים בחיים שלי שלא יצא לי לדבר איתם. סתם, בלי סיבה, בילינו יחד ימים על גבי ימים, משהו כמו, נגיד, 4 שנים, ובכל זאת, דרכינו לא הצטלבו. וכשהם עוזבים, אני מבינה כמה שאני מתחרטת שלא עשיתי משהו על מנת לדבר איתם, לנסות ליצור איזשהו קשר, לפחות כמה פעמים. וחבל לי על כך כי הם באמת היו שווים את זה.

אני גאה בעצמי שלפחות עכשיו, אני עושה מאמץ כדי להתקשר איכשהו לכל האנשים שבסביבתי. לנסות להכיר, לדבר על משהו. כדי שאני לא אחווה עוד פספוסים.

ואני תמיד שומעת שאומרים שאנשים לא נכנסים לחיים שלך סתם, אז אם פספסתי את ההזדמנות שלי איתכם הפעם, אני מקווה שאולי עוד ניפגש...

ותמיד יש את שנה הבאה. :)

אני מוכנה!