פרק 1- לא יפה מת מזמן

בחורף, הריח הזה של התפוזים בפרדס מתערבב עם ריח הגשם.

יש משהו מהפנט בריח הזה.

אני פותחת את חלון חדרי ושואפת את האוויר הקר של הלילה. לפני שעה נפסק הגשם.

רוח קלה מנשבת ומבדרת את שיערי. אמא חושבת שאני ישנה. היא בטח יושבת למטה עם החבר שלה והם בטוח מדברים על נישואים עוד פעם. כבר צוטטתי לאחת מהשיחות האלה, ואני יודעת שזה לא יפה. אבל כמו שאומרים, לא יפה מת מזמן.

אני שומעת את קולם המעומם מלמטה. פתאום היא צוחקת.

"פססט!"

אני מפנה את ראשי כלפי מטה.

"זה אמצע הלילה!" אני צועקת בלחישה. "ואני בפיג'מה!"

"נו תרדי יא יוליה!" נטע לא מזכירה אף סוג של רומיאו, אבל נוותר לה על זה.

"חכי, אני מתלבשת!"

"מהר!"

אני משתדלת לנוע בשקט. פותחת את דלת הארון. אין כמו גיחות ספונטניות לשדות באמצע הלילה. אני מורידה מהקולב את הסקיני ג'ינס החדש שלי. הוא בהיר כזה ומשופשף באקונומיקה.

"נטע!" אני חוזרת אל עדן החלון, "איזה חולצה?" היא מביטה בי בחוסר סבלנות.

"זאת עם הנקודות," מה?

"לא הולכים סתם לשדות?" החולצה עם הנקודות היא חולצה שחורה מלאה בנקודות לבנות. השרוולים שלה צמודים ומגיעים עד למרפקים, והיא רחבה ומתנופפת שכזאת. בדרך כלל אני תוחבת אותה פנימה למכנסיים.

"הולכים לתחנה, לתפוס טרמפים לתל אביב," היא מביטה בי כבמשוגעת. "דיברנו על זה קודם בטלפון!"

"באמת?" היא מהנהנת ומסמנת לי להזדרז.

הוצאתי את החולצה המנוקדת והתלבשתי. נעלתי את האוסלטאר השחורות שלי והברשתי את שיערי. הוא זהוב וחלק עם טיפה גלים בקצוות. "זונה." נטע אומרת. "הלוואי עליי שיער כזה כמו שלך." אני לא מבינה ממה היא מתלהבת כל כך.

יש לי פוני נורא עבה שגזרתי אתמול בעצמי. אני אוהבת אותו. הוא מכסה את רוב המצח שלי ומגיע לי עד לגבות. קצת מסקרה להדגשת הירוק של העיניים, מייק-אפ להסוואת הנמשים וסומק. מה שנקרא איפור חירום.

אני לוקחת את התיק הקטן שלי. הוא עשוי עור ונתלה מהכתפיים באלכסון. בז'.

סידרתי את הכריות על המיטה וכיסיתי אותן. הבובה הבלונדינית שלי מילאתה את מקומו של ראשי.

פתחתי את דלת חדרי החורקת וסגרתי את האור. הכל בשקט ובזהירות.

צעד, צעד, שששש, עוד צעד, לאט לאט. אני מתהלכת בפרוזדור כמו גנב שלקח את כל הזהב של אמא הרגע והוא מחפש דרך לצאת מהבית. הגעתי לגרם המדרגות.

מעבר לקיר אני מביטה אל הסלון למטה. אמא ודין מכורבלים על הספה הגדולה, מחובקים.

אני לא רוצה לדמיין אפילו מה הם עשו עכשיו.

האסטרטגיה שלי היא לרדת את המדרגות בישיבה. כך שלו יסתובבו לאחור אני פשוט אוכל להשתטח והם לא יראו אותי.

"יופי" אני מחמיאה לעצמי בלי קול. עוד שלוש מדרגות ואני למטה.

אני זוחלת על ארבע מהמדרגות עד לדלת הכניסה שמובילה לגינה. שולחת את ידי אל הידית, מסובבת, הדלת נפתחת, קצת חורקת, אבל זוג הציפורים עסוק כרגע במעין נשיקה מגעילה שכזאת. למה כשמבוגרים מתנשקים, בעקר אם הם אמא שלך, זה דוחה כל כך?

"את גם מוזרה!" נטע ציינה. היא לבשה שמלת סריג אפורה צמודה. היא מגיעה לה עד לברכיים, שרווליה ארוכים והצווארון שלה בגזרת "וי".

"את לא תמותי מקור?" אני מסתכלת אל רגליה החשופות.

"גרביונים." היא אומרת ואנחנו מתחילות ללכת לכיוון תחנת האוטובוסים.

"תגידי, חלית באלצהיימר או משהו ולא סיפרת לי?"

"בטח מה."

"אז עכשיו ברור איך זה ששכחת." היא צחקקה. "למזלי את לא הטיפוס שנרדם בשעות האלה."

"בהחלט מזל גדול." אני מביטה בה. אנחנו הפכים מדהימים. נגטיבים.

העור שלי חיוור כזה ולבן, ואילו היא שחומה. השפתיים שלי דקות וארוכות ואילו שלה מלאות ובשרניות. לי יש סנטר מחודד והפנים שלה אליפטיים. לי יש אף ישר ושלה, טוב, בעל נוכחות.

העיניים שלי ירוקות ושלה חומות בהירות, והשיער שלה מתולתל ושחור.

אני חושבת שהיא נורא יפה. היא גם עגלגלה ומלאת קימורים. ואני פשוט ישרה.

האפונים שלי מביישים את אומת הציצים.

בתחנת האוטובוס אנחנו פוגשות את עומרי, את אלון ואת יונתן. אני מניחה שבדיוק כמונו הם מחפשים טרמפ לתל אביב.

"היי, הנה הרוסיה והמרוקאית." קורא יונתן.

"מי שמדבר על מרוקאים." אומרת נטע.

"שלום גם לכם." אני יורה. "תל אביב?"

שלושתם מהנהנים. צפוי ביותר.

*

אם אמא לא מתביישת במיזמוזים על ספת הסלון שלי,

אני לא מתביישת על התחמקות מהבית שלה כמעט בכל לילה.

שבת אחר הצהריים.

לפני שעתיים התעוררתי. שתיתי אתמול די הרבה והראש שלי קצת מסתובב.

אני שומעת את אמא שלי מצחקקת מלמטה, הדלת סגורה. האישה הזאת חייה את החיים שלה בלי להתחשב בנספחים כמוני. היא בטח אפילו לא שמה לב שנכנסתי הביתה בחמש וחצי בבוקר.

אני שולחת את היד אל הטלפון הנייד ומחייגת את המספר של נטע.

"למה את מעירה אותי?" כמה שאני אוהבת אותה.

"סתם כי מתחשק לי."

"לילה טוב."

"הלו?"

בסדר, זה לא הלך.

אני קמה מהמיטה בטריינינג אפור וגופיה. בבית מופעל חימום.

"בוקר טוב פרינצ'יפסה." אמא שלי מדברת בטלפון ופתאום קולטת אותי.

"זה בסדר אמא תעמידי פנים שאני לא פה." אני פותחת את המקרר. יוגורט בטעם תות יעשה את העבודה. היא מנתקת את השיחה.

"אלינוצ'קה," זה נשמע כל כך רוסי כשהיא אומרת את זה. המבטא כל כך בולט בין מילותיה. "הכל בסדר?"

"בטח." אני אומרת. בתוך תוכי אני פשוט רוצה שהיא תתאמץ קצת.

"טוב." היא לוקחת אוויר עמוק. "אני נוסעת לקניות בסופר היום. משהו מסויים שבא לך?"

"אממממ," אני מהמהמת. "לא."

"בסדר, ביי." היא נשקה לי על הלחי, לקחה את התיק שלה מהמתלה ויצאה מהדלת.

"ביי."