החבר הראשון שלי.
את עודדת אותי בהתחלה, כמוני, חשבת שמדובר בבן אדם מקסים. מהר מאוד הבנת מה שלי לקח קצת יותר זמן להבין. הבן אדם לא היה לרמה שלי, לא העריך אותי כמו שצריך (חוץ מזה שהייתי רחוקה מלאהוב אותו, סתם רציתי אותו בהתחלה כי הייתה לו חברה שהייתי להוטה להפריד ביניהם. תתמודדו)
את יודעת כמה אני מכבדת את דעתך, כמה דעתך חשובה לי. אבל במקום לתפוס את תפקיד האמא, שאם נודה באמת את מתחמקת ממנה לעיתים קרובות, בחרת לקחת צעד אחורה ולתת לאחי למרר לי את החיים. ואני כל כך כעסתי עלייך בגלל זה. למרות שעברו כמה חודשים מאז, אני עדיין קצת פגועה.
אחי שנא את החבר, לכן הוא אמלל אותי. הוא חשב שזה יגרום לי לעזוב אותו. הוא היה מקלל אותו בכל דקה כל יום. כשהחבר היה מתקשר הוא היה בועט בדלת ובקירות וצועק קללות. כשהחבר של אמא היה מגיע, אחי היה משמיץ אותי ואת החבר דאז. ולא אחת התחננתי אלייך, שתעזרי לי. אבל את במקום להגיד לי שהוא לא טוב מספיק עבורי, בחרת "לתת לי להבין את זה לבד" מבלי להבין שהשגת את הדבר ההפוך, שנאתי את הבית הזה, חיפשתי לברוח אליו. כל יום בכיתי לו בטלפון. וזרקתי אותו בסופו של דבר לא הודות לכם.
בסופו של דבר לאחר שזה נגמר, טרחת לציין שלא רצית לעצור את התעללותו של אחי, כי חשבת שזה מה שיביא את הסוף לקשר הזה. תודה אמא.
ובכל זאת חשוב לי להגיד, אמא היא הדבר שהכי חשוב לי בחיים האלה. אני לא יודעת איפה הייתי כיום בלעדייה. זה עדיין כואב אבל סלחתי.
והחרא האמיתי בחיי- אבא. אתה יודע שאני שונאת אותך... זה לא סוד!
למה..?
החיים שלי מהדהימים כרגע, אך יש לי רק פינה אחת שחורה- אתה. אני לא בן אדם כועס, מתוסכל. אבל אני תמיד כועסת עלייך ותמיד מתוסכלת בגללך.
אמרו לי שאם אני רוצה חיים טוב, שלווים אני צריכה לסלוח. אבל אלו מילים גדולות, ואני לא חושבת שאני אי פעם אוכל לשכוח, או לסלוח. אני לא חושבת שזה אי פעם יפסיק לכאוב.
ולא רק כי פגעת בי כל כך אז, אלא כי אתה ממשיך לעשות את זה גם היום. מזלזל באינטליגנציה שלי.
כואב לי אפילו לחשוב על זה כעת. זה לא שאסרת עלי לצאת מהבית, לא שהיית קשוח מידי, לא הטלת עונשים או שנאת את החבר שלא היה לי. החטא שלך בקשר שלנו הוא שפשוט שנאת אותי. מהרגע שנולדתי ראית אותי כמכשול שעומד בינך לבין אמא, שנאת אותי. ראית אותי כשד קטן עם שנאה בעיניים.
אחר כך כשמא בשרה לך שהיא רוצה להתגרש החלטת לפתוח במלחמה, אבל אתה טיפש... מעולם לא ידעת איך להתנהג.
באת אלי, ילדה קטנה שמכבדת את הוריה כמו אלוהים, לא היה לי דבר חשוב יותר מכם. הייתי בובה על חוטים בשבילכם יכולתם לעשות בי כל העולה על דעתכם, זה היה החינוך שקבלתי. ואתה ניצלת את זה. נזכרת להיות אבא והתחלת לגרום לשנוא את אמא, סיפורים על זה שהיא בוגדת, סיפרת לי מידע חשוב אודות אמא. מידע שאסור להסתיר מילדה בת 13 (תמימה יש לציין.) היה חשוב לך לידע אותי שכל ערב כשאמא יוצא לעבודה היא מזדיינת עם כל חבריה לעבודה... ממש אחוות רעים.
וזה היה כלום, המשכת... סיפרת סיפור שאמא שברה לך את הלב, הביכה אותך מול כולם ובגדה בך. גרמת לי לשנוא אותה. התחלחלתי ממה ששמעתי.
ואז אמא הבינה מה אתה עושה, היא לקחה אותי וסיפרה לי את האמת. שאתה מדמיין שהיא בוגדת, ושאתה משגע אותה.
הבנתי שאתה משקר, והחלטתי שאני מפסיקה את ה'שיחות' האלה. ביום שבו ביקשתי ממך להפסיק הפכת את עורך, לא הסתרת יותר את מה שחשבת עלי, ואני לא נותרתי חייבת. קיללת אותי, והחזרתי לך. השמצת אותי וכל השכונה שמעה איזו זונה אני.
לעולם לא אשכך איך כמעט הרבצת לי יום אחד, אם אמא לא הייתה שם אני לא יודעת מה היה קורה. הרגל שלי רעדה מהחרדה, מהפנים הרעות מהמבט המתעב שהיה לך בעיניים. ברחתי החוצה, התיישבתי מול הבית ואנשים החלו לחזור מבית הכנסת. עשרות אנשים עברו לצידי כשהחלטת לצעוק מהחלון, שאני בתך בת ה- 13 וקצת, זונה כמו אמא שלה. בכיתי, וקיבלתי תמיכה מאנשים זרים ושכן.
וזה באמת על קצה המזלג.
לכן אבא, לעד אני אשנא אותך. אני מתביישת בשם משפחתי ורוצה לשנות את השם שנתת לי. אבל זה הפסד שלך. הפסדת בת שתבכה לך על הקבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Muskan